ביטחון עצמי נמוך
אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה חרדה, אבל זה נראה לי המקום הכי נכון לדבר על זה. אני בת 15, ויש לי ביטחון עצמי ממש ממש נמוך. אני כל הזמן חושבת כמה שאני מכוערת, ועל זה שאין בי שום יתרונות, שום תרומה לעולם הזה. אני מפחדת שאנשים יגעלו ממני, ומאז שנכנסתי לחטיבה אני בדכאונות בגלל הדבר הזה. כשאני לבד אני בוכה המון, בעיקר בלילות. אני מאוד מתביישת במראה שלי, ואני תמיד מרגישה שאני לא רוצה להיחשף לעולם, אני לא רוצה שיראו אותי. אני לא מצליחה למצוא בי שום דבר טוב, שום סיבה שיכולה להיות לאנשים לרצות להיות איתי. כל פעם שאני יוצאת מהבית, אני חוזרת עם הרגשה רעה יותר, ובוכה. אני מרגישה שאין לי מקום בעולם הזה, אין לי סיבה לחיות. כשאני מנסה לחשוב על משהו שיכול לעשות לי טוב עכשיו, אני לא מצליחה לחשוב על כלום. אין לי סיבה לחיות. אני לא מצליחה להתחבר עם אנשים ולפתח איתם שיחה, כי אני בטוחה שברגע שאני אפתח את הפה הם יראו שאני לא רק מכוערת, אלא גם מטומטמת... אני ממש שונאת את עצמי. רק כשאני עם החברות אני מצליחה לצחוק, אבל גם כשאני צוחקת אני עדיין מרגישה עצובה ונזכרת שלא חשוב אם אני צוחקת או לא, אני עדיין מגעילה, אני עדיין ילדה מסריחה שאף אחד לא ירצה להתקרב אליה. וכשאני עם חברות עוד יותר בא לי לבכות, אני כל הזמן מסתכלת עליהן ומרגישה כל כך נחותה ליידן.. אני מתוסכלת שאני לא מצליחה להתחבר לאף אחד והן כן... ואני לא חושבת שזה בגלל שאני "משדרת" משהו שלילי אז אנשים פחות מתקרבים אלי, לא יכול להיות שכל כך מתרחקים ממני בגלל זה. אחרי הכל, כשאני בבית הספר אני רוב הזמן צוחקת, כי אני רוב הזמן עם החברות.... אני לא יכולה לסבול את עצמי, כל מה שאני רוצה זה פשוט לברוח ממני... למה שמישהו ינסה בכלל להתקרב אלי.?? אופפ רע לי.. הלוואי שלא הייתי..
אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה חרדה, אבל זה נראה לי המקום הכי נכון לדבר על זה. אני בת 15, ויש לי ביטחון עצמי ממש ממש נמוך. אני כל הזמן חושבת כמה שאני מכוערת, ועל זה שאין בי שום יתרונות, שום תרומה לעולם הזה. אני מפחדת שאנשים יגעלו ממני, ומאז שנכנסתי לחטיבה אני בדכאונות בגלל הדבר הזה. כשאני לבד אני בוכה המון, בעיקר בלילות. אני מאוד מתביישת במראה שלי, ואני תמיד מרגישה שאני לא רוצה להיחשף לעולם, אני לא רוצה שיראו אותי. אני לא מצליחה למצוא בי שום דבר טוב, שום סיבה שיכולה להיות לאנשים לרצות להיות איתי. כל פעם שאני יוצאת מהבית, אני חוזרת עם הרגשה רעה יותר, ובוכה. אני מרגישה שאין לי מקום בעולם הזה, אין לי סיבה לחיות. כשאני מנסה לחשוב על משהו שיכול לעשות לי טוב עכשיו, אני לא מצליחה לחשוב על כלום. אין לי סיבה לחיות. אני לא מצליחה להתחבר עם אנשים ולפתח איתם שיחה, כי אני בטוחה שברגע שאני אפתח את הפה הם יראו שאני לא רק מכוערת, אלא גם מטומטמת... אני ממש שונאת את עצמי. רק כשאני עם החברות אני מצליחה לצחוק, אבל גם כשאני צוחקת אני עדיין מרגישה עצובה ונזכרת שלא חשוב אם אני צוחקת או לא, אני עדיין מגעילה, אני עדיין ילדה מסריחה שאף אחד לא ירצה להתקרב אליה. וכשאני עם חברות עוד יותר בא לי לבכות, אני כל הזמן מסתכלת עליהן ומרגישה כל כך נחותה ליידן.. אני מתוסכלת שאני לא מצליחה להתחבר לאף אחד והן כן... ואני לא חושבת שזה בגלל שאני "משדרת" משהו שלילי אז אנשים פחות מתקרבים אלי, לא יכול להיות שכל כך מתרחקים ממני בגלל זה. אחרי הכל, כשאני בבית הספר אני רוב הזמן צוחקת, כי אני רוב הזמן עם החברות.... אני לא יכולה לסבול את עצמי, כל מה שאני רוצה זה פשוט לברוח ממני... למה שמישהו ינסה בכלל להתקרב אלי.?? אופפ רע לי.. הלוואי שלא הייתי..
