ביטלס ומוסיקה קלאסית - שאלה

[dorinica]

ביטלס ומוסיקה קלאסית - שאלה

איזה אלמנטים של המסורת הקלאסית בולטים לדעתכם באלבום סרג'נט פפר של הביטלס?

 

[אבישג שוב בטלינט]

אני אעבור שיר שיר.

a day in a life - מבחינתי שילוב מובהק בין רוק ומוסיקה קלאסית. השיר מתהדר במבנה סימפוני מקסים ומלווה בתזמורת בולטת, אשר מעניקות ליצירה אופי מאוד קלאסי ובעצם פותחות את הדלת בשביל הרוק המתקדם של שנות ה-70. Good Morning, Good Morning - השיר אמנם לא נשמע 'קלאסי' במיוחד, אבל יש כאן שימוש נרחב במקצבים אסימטריים - מה שאפשר לשייך אל המסורת הקלאסית. Fixing a Hole - בלדה יפה וברוח התקופה. הצ'מבלו כמובן מוסיף אלמנט קלאסי די שטחי. Being For The Benefit Of Mr. Kite - אין כאן השפעות קלאסיות טהורות, אבל אפשר לראות כאן גישה מאוד מיוחדת, קלאסית במידה מסוימת, אשר מתבטאת במעבר המרתק אל החלק האינסטרומנטלי ובאווירה הרונדואית של השיר. Within you without you - שיר שהוא בעצם יצירת הלל למוסיקה ההודית. אמנם אין כאן קשר אל המוסיקה הקלאסית האירופאית, אבל בכל אופן מדובר בניסוי יפה מאוד(כי בסוף היום מדובר בשיר פופ). שאר השירים לדעתי לא שזורים במסורת הקלאסית, אלא מייצגים רוק,פופ ופסיכדליה ברוח התקופה. חשוב לציין שהאלבום היה מיועד להיות מין יצירה אחת רחבה, אשר מאגדת כמה נושאים ברוח המסורת הקלאסית, אבל אחרי השיר הראשון('עם קצת עזרה מחבריי') חברי הלהקה פשוט מאסו ביומרה הזו והחליטו להקליט אלבום 'רגיל'.

 

[ת ל פ י ו ת]

עוד כמה...

לאורך האלבום כולו - כול שיר הפתיחה - בולט השימוש בכלי נשיפה ממסורות שונות: בארוק, תזמורות צעידה בריטיות אפיניות ואפילו גוונים קלאסיים מודרניים בשיר good morning. בשיר she's leaving home הכלים הם נבל ורביעיית כלי-קשת. ברביעיית כלי קשת השתמשו ה"ביטלס" לעתים נדירות, כמו ב yesterday וב elenor rygbi. המצלול יוצר תחושה קלאסית-רומנטית. בשיר when I'm 64 יש שימוש משולב של כלי-נשיפה מעץ בסגנון רומנטי-ריקודי עם הרמוניות קוליות בנוסח בלדות אנגליות. ויש עוד...

 

[אבישג שוב בטלינט]

yesterday מבחינתי זה הפסגה של הביטלס.

אני אישית לא מכירה עוד שירי פופ אשר מתהדרים בכזה גיוון הרמוני. בין היתר משחק משעשע בין סולמות מקבילים (רה מינור - פה מז'ור ) ומסירת המרכז הטונאלי בינהם. כבר בפראזה השנייה ישנה מודולציה כוללת, גם עם המלודיה. מלבד זה אפשר למצוא קונטרפונקט מסוים בפזמון, אלמנט מתמטי בחילופי האקורדים ופתרונות מאוד מחוכמים. אותו שיר גם הפך, ובצדק, לסטנדרט ג'אז מקובל מאוד. ניתן למצוא אותו כמעט בכל מהדורת REAL BOOK .

 

[cut2]

יסטרדיי לא לבד../images/Emo70.gif

קודם כל, מומלץ להקשיב לשאר היצירה של הביטלס. בסרג'נט פפר אכן קיימים מספר שירים שמשחקים לפי החליל שאתם מציגים כאן ("קומפוזיציה כמו-קלאסית", ואני שם במרכאות כי אני לא חושב שזה המקרה, אלא שזו פשוט כתיבת שירים מעולה גרידא, עם התייחסות מודעת וחכמה להרמוניה ולמבנה). גם באלבומים אחרים (דוגמת Rubber Soul, Abbey Road, או Magical Mystery Tour) ניתן למצוא את אותה כתיבת שירים חכמה, שמתבססת על טעם טוב בהרמוניה וחוש מלודי מפותח שחורג פעמים רבות מן הפנטטוניות הנפוצה כל כך ברוק ובפופ. ואם רוצים ללכת אפילו יותר רחוק, כדאי (מאוד) להאזין לביץ' בויז, ולתקליט המופתי Pet Sounds. זו חגיגה של תזמור ומבנה, הרמוניה וכתיבה מלודית, ע"פ החזון האמנותי של בריאן ווילסון. מי שאוהב יכול להמשיך גם לSMILE או לSurf's Up. יש גם דברים מודרנים יותר, דוגמת טורי איימוס המוצלחת, או רופוס ווינרייט אליו התוודעתי לאחרונה (והוא, אגב, ממש חובב מוסיקה קלאסית ואופרה; אפשר להרגיש את זה קצת בכותרות השירים שלו - Angus Dei, Es Muss Sein, או ציטוט מובהק של מנגינות מהספרות הקלאסית הפופלרית). אולם ייתכן שאלו ישמעו כיותר "הארדקור" וצריך להיות יותר "בתוך הקטע" כדי להתחבר אליהם.

 

[אבישג שוב בטלינט]

מסכימה אתך.

אני באמת לא חושבת שהביטלס ניסו ליצור משהו בניחוח קלאסי מובהק(כוונתי להלחנה ולא לאסטתיקה). לדעתי אותו מקום של כתיבה מצוינת הוא למעשה חפיפה בין גאונות מסוימת אל גאונות שונה לגמרי. אמשיך ואומר שאני ממש לא בקיאה בכל הז'רגון הביטלמני. כרגע yesterday ו-day in a life מייצגים מבחינתי שיא אמנותי יחיד במינו, בנוף של הלהקה. את pet sounds אני מאוד אוהבת, ביחד עם הסמל פפר ו - 'ימים של עתיד חלפו להם' של המודי בלוז, הוא לפי דעתי מרכיב את הבשורה המשולשת של הקומפיזציה הפופולרית(מלשון מוסיקת פופ). את טורי איימוס ורופוס ווינרייט אני פחות מכירה, על האחרון למעשה אף פעם לא שמעתי. אם כי אשמח להכיר כמובן.

 

[א מ ר י ל י]

מכל אלבומי הביטלס

דווקא "האלבום הלבן" הוא האקלקטי ביותר משום שהוא משלב סגנונות רבים וכל שיר שם נשמע מאוד שונה ולא דומה לראשון או לבא אחריו. יש שם בפירוש כמה רצועות "קלאסיות".

 

[ת ל פ י ו ת]

"האלבום הלבן"

אכן אקלקטי, ומבשר על פירוק הלהקה. כל אחד משך לכיוון אחר ולא נוצר קונספט מגובש.

 

[cut2]

מסכים, ובאופן מקביל

זה גם אלבום של הביטלס שאני מכיר פחות טוב ופחות מתחבר אליו. ברור שיש שם יציאות מבריקות, ולא מעט. זה אלבום חשוב, משמעותי, מה לא. מסכים עם הכל. אבל ברצף, האלבום הזה פחות מוצלח לטעמי מן האחרים שהזכרתי למעלה, שהם, לטעמי, יצירות מופת מן ההתחלה לסוף ובחזרה (Paul is dead!).

 

[א מ ר י ל י]

"האלבום הלבן"

הוא הכי פחות אחיד בסגנונו וקשה לפעמים להקשיב לו ברצף. אבל הוא מראה שימוש שאלמנטים מוזיקליים בכישרון רב.

 

[Amit Avigour]

היה לי על זה שיעור..

הם משתמשים בהלחנה ע"פ חוקי הקומפוזיציה והתיאוריה, בניגוד ללהקות שמאלתרות אקורדים עד שיוצא משהו נחמד.

 

[dorinica]

ולגבי מבנים הרמוניים...?

האם ישנם אלמנטים במבנים ההרמוניים של השירים שדומים למבנים קלאסיים...? פשוט יצא לי לקרוא טיפה על קשרים הרמוניים מובהקים בין שירים שהלחין מקרטני בביטלס לבין לידרים של שוברט ושומן. הייתי רוצה לדעת על זה יותר והאם יש עוד מקרים דומים של ז'אנרים אחרים שאפשר להרחיב עליהם ספציפית באלבום של סרג'נט פפר...

 

[אבישג שוב בטלינט]

נפתלי וואגנר כתב הרבה בנושא.

לדוגמא המאמר הזה. כמובן שההמלצה החמה ביותר היא ספרו 'שבע השנים הטובות'.