בייבי בלוז

[שעועית 27]

בייבי בלוז ../images/Emo10.gif

בעוד כמה ימים עלמה שלי תהיה בת שלושה חודשים.קשה לי להאמין שכל כך הרבה זמן עבר ומצד שני איך יתכן שהיא רק בת שלושה חודשים עם כל האינטנסביות שבעניין ? רק בימים האחרנים אני מבינה שחיי השתנו לגמריי ואת השינוי הזה לא קל לי להכיל. החלק שקשה לי איתו הכי הרבה היא העובדה שאני לא יכולה לדאוג לעצמי ורק לעצמי כמו פעם.עלמה מדהימה ונהדרת ועושה בכל יום משהו חדש,ואני אוהבת אותה מאוד,אבל האם אני צריכה להרגיש אשמה על זה שאני חושבת שאני לא עושה את הספורט שלי כמו פעם,שאני לא אוכלת כמו שצריך,שפעם אני מאוד נהנית מההנקה ופעם קשה לי כל כך עם התלות הזו ועם הציצי שנשלף בכל מקום כי הילדה רעבה בדיוק כשאני בבית קפה...חשבתי להתחיל לתת לה סימיאלק פעם ביום אבל קשה לי שבגלל הנוחות שלי הילדה תקבל תחליף.לא כל כך קל להחליף חיתולים כל היום ובערב לשבת מול הטלוויזיה כי אין כח לשום דבר אחר.ואת כל התחושות האלו אני חשה כשיש לי בעל תומך ומסור והורים שעוזרים לי בכל מה שאני רק מבקשת.איך מוצאים קצת אופטימיות בכל המצב הזה ?

 

[אמברון]

../images/Emo24.gif

לוקחים אוויר ומנסים לחשוב על כל הדברים הטובים שבאו עם עלמה. לי זה בדרך כלל עוזר. מה שעוזר לי לחשוב חיובי זה גם הידיעה שאני כל עולמם (נכון לרגעים מסויימים). השלב התלותי (פיזית) נגמר מהר משחושבים. פתאום הם כבר לא רוצים לישון איתנו במיטה, פתאום הם מעדיפים ללכת לחברים מלעשות איתנו משהו, פתאום הם גדולים ולא הספקנו להרגיש כמה מהר זה עובר. אז כשנמאס לי מזה שהקטנה לא יורדת לי מהידיים, כשנשבר לי מהעייפות שמכלה כל חלקה טובה של שפיות (עייפות היא דרך חיים), כשאין לי דקה לעצמי, כשהתחושה שאני קורבן של נסיבות במערכת המשפחתית, כשדייייייייי! אני עוצרת לרגע, נכנסת לפורום לשפוך את הלב, מבינה שזה שלב קשה שיעבור ומרגישה קצת יותר טוב...

ענקי לעידוד

 

[קוקה1]

כל כך מוכרת התחושה הזו....

גם אני מרגישה שפתאום אין לי חיים והאמת היא שמאז שנולדה ליהיא שנה ו-7 שהיא בכורתי באמת אין לי חיים ועכשיו עם טל 4 חודשים בכלל אין לי זמן לנשום אני מתביישת לספר אבל לפעמים אני לא מוצאת זמן להתקלח וכשזה מגיע זה בשעה 01:00-02:00 בלילה וא-י-ן ל-י כ-ח... כמובן שזוגיות נורמלית כבר אין לי כי טל החליטה שאצלי במיטה יותר נוח ועד שהיא חליטה לתת לי לישון עם בעלי לבד אז ליהיא חושבת שגם לה מגיע להתפנק קצת בין אבא לאמא (והיא צודקת..) מרוב שאני במרוץ אחרי הזמן רזיתי ואני נראית כמו מקל (גם ככה הייתי רזה) אני יודעת שצרת רבים זה לא חצי נחמה אבל הנחמה שלי היא שאני מאוהבת בטירוף בשתי המלכות שלי (ואני בטוחה שגם את בשלך) ואני חושבת שזו תקופה קשה שתעבור ברגע שהם נהיים יותר עצמאיים ומעסיקים את עצמם אז מתפנה קצת זמן ואחר כך הם הולכים לגן והחיים חוזרים למסלולם אני חושבת שהשנה שנתיים הראשונות קשות אבל אחרי כן הכל מסתדר... יהיה בסדר

 

[ילדונט]

כן, זה קשה

בעיקר ההכרה בזה שהצרכים שלהם באים לפני הצרכים שלנו. מצד שני, בניגוד לחלק מהאמהות המניקות, אני רואה שאת דווקא מאזנת יפה. את יוצאת עם חברות יחד איתה ומניקה בבית קפה. את לא סגורה ומסוגרת בבית, והחיים שלך ממשיכים. למה את לא עושה ספורט? מקסימום תשאירי את עלמה עם בקבוק שלוש פעמים בשבוע. תחליף, או בקבוק שאוב. את חוזרת לעבודה מתישהו? החזרה לעבודה (למשרה כמעט, אבל לא לגמרי מלאה) עשתה לי טוב מבחינת התחושות שאת מתארת.

 

[lulyK]

חמודה

את לא צריכה להרגיש אשמה שאת חושבת גם על עצמך (את גם לא צריכה להרגיש אשמה אם את *עושה* משהו רק בשביל עצמך). הגוחות יחזרו אלייך, הם חוזרים כל יום, אבל פתאום תרגישי יותר אנרגטית ועם יותר כוחות. אני לא יודעת איך נראית השגרה שלך עם עלמה, אבל גם למה שאת עושה איתה (ולא רק למה שאת לא עושה בלעדיה...) יש השלכות על המצב רוח. מה שיותר לפגוש חברות - זה ה-דבר. לגביי ההנקה - אני ההאחרונה שיכולה לייעץ, אבל בקבוק ביום (שאוב או תמ"ל) זה לא משהו שצריך לעצור אותך מלעשות דברים שאת רוצה ושיתרמו להרגשה הטובה שלך.

 

[yaelia]

שולחת ../images/Emo24.gif

אני מאוד מבינה את האמביבלנטיות שבגידול הקטנטנים האלה. מצד אחד האושר הגדול והידיעה שהיא באה לפנייך ומצד שני, מה עם קצת בשביל עצמך. מצד שני אני מסובכת עם כל כך הרבה ג'יפה משלי בימים אלה, שפשוט חוץ מחיבוק אין לי הרבה מה לשלוח כרגע. מקווה שבינתיים זה מספיק.

 

[shpar]

מצטרפת לכל מה שאמרו, ובקשר לספורט..

בקשר לספורט, שזה דבר שעוזר לי להשאר שפוייה לפעמים ונותן לי שעת שקט שהיא רק שלי-אני פשוט עושה צעידה ב630 בבוקר (לא יכולה מאוחר יותר בעלי מגיע ב9 הבייתה ) ממליצה לך מאוד לחזור לספורט בכל דרך וצורה שהיא זה מאוד מאוד עוזר!!! נ.ב זה ממש ממש בסדר לחשוב גם על עצמך הרי עם הלידה אנחנו לא אמורות לבטל את עצמינו לגמרי, וכשתתחשבי קצת ברצונות האישיים שלך יהיה לך אנרגיות לקטנה.

 

[nubi]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

פשוט מתרגלים. לאט לאט לא מבינים מה עשינו עם כל הזמן הפנוי לפני שהם באו לעולם

. לי נורא עזר להיות מחוץ לבית. בתי קפה, קניון. כל דבר רק מחוץ לבית.

 

[שעועית 27]

תודה בנות על התגובות.אז בקשר

לספורט אני עושה אבל כיוון שאני לוקחת אותה איתי לשם פעמיים בשבוע (כי אני לא רוצה להשאיר אותה עם האלטרינטיבות שיש לי וגם בגלל ההנקה) אז זה נראה לי כאילו זה לא ממש ספורט,אבל האפשרות האחרת שלא לעשות בכלל היא עוד יותר גרועה.ביום שישי עלמה נשארת עם אבא שלה ואני הולכת לספורט.אחד הדברים הנוספים שתורמים לי כרגע למצב הרוח הלא כל כך סימפטי היא העובדה שאני ממתינה לרכב חדש שיכול להגיע כל יום ובנתיים אני תלוייה באחרים וזה לא כל כך נוח.אני מניחה שברגע שיהיה לי אוטו זמין יהיה לי קל יותר לצאת,בעיקר בימים חמים כמו היום,ואז אולי אני ארגיש טוב יותר.

 

[משוש30]

../images/Emo24.gif

ואיזה מזל יש לך שאין לך עדיין את האוטו... איזה יום מגעיל היה היום חבל על הזמן

 

[מ ת י ל ד ה]

כל כך מוכר...

עבורי, הדברים התחילו להסתדר רק לאחרונה - כחצי שנה לאחר הלידה. נצלי את העובדה שאת יכולה לקבל עזרה, ע"מ לעשות דברים שאת אוהבת, וגם לנוח. צאי עם עלמה לטייל בחוץ (גם זה סוג של ספורט

), פגשי חברות, במיוחד כאלו עם ילדים. ושתפי אותנו כאן, זה תמיד עוזר לקבל

...

 

[sharonmx]

נשמע מוכר...

אמנם אין לי מה לקטר- רומי (כמעט 3 חודשים) ישנה כל הלילה (טפו X 3) ומעסיקה את עצמה יפה הרבה זמן. אני מניקה פלוס בקבוקים כך שגם זו לא בעיה. אבל- נורא קשה לי פתאום להבין שאני לא יכולה לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, קשה לי שהגוף בטטה (ואני הייתי רזה, עכשיו יש לי כרס מגעילולה), אין לי כח לקרוא גם במעט הזמן שיש לי שקט, ועוד ועוד. את האופטימיות אני מוצאת כשרומי מחייכת אלי את החיוכים הזורחים שלה ואז אני (וכל מי שרואה) נמס מייד. רגשי האשמה לא נעלמים- יש לי הרגשה (ויתקנו אותי הותיקות) שהם רק מתגברים. לפעמים אני מרגישה אשמה שאני נותנת לה לקשקש עם עצמה שעה ולא מתייחסת אליה אלא קוראת עיתון. השאלה שלי היא- מה עושים כשיש עוד ילד?