ריקי זו אני
Well-known member
לפני 17 שנה בערך... ידעתי שבעולמנו קיימת סוג של בהמה קטנה... ובעיקר טעימה. כבשה...
אז בלילה אחד ערכו בנותי ובני מסיבת הפתעה לאביהם שחחגו לו חמישים שנות...
לאביהם היה חלום..., והם ילדיו ידעו את החלום... הוא לא הסתיר מהם. הם חיו את החלום יחד איתו. עשר שנות חלום, עשר שנים של נתק מחד, עשר שנות חלום שלהם. הם חיו בין בדידות לביחד. בין היחיד לקבוצה האינטימית שנקראת משפחה. בלי כישורים ובלי ידע מוקדם או לווי... הם בנו יחידה לוחמת חולמת... חולמת ולוחמת... והמעניין בכל הדבר הזה... האמונה שלהם... אמונה שידעה שיום יבוא... והחלום יהיה למציאות, שהמציאות הזו היא כאן ועכשיו... או שלזמן אין כאן שום משמעות. שנה ועוד שנה או פחות שנה...
באותו לילה של יולי במרכז הנגב... החלום התגשם מול העיינים. רגע ועוד רגע... כמו סרט בהילוך איטי... כל שלב בפני עצמו. מודגש.
הם הביטו סביבם, לגביהם קורה פה וברגעים אלה, חלום ענק שמתגשם..., מאות מוזמנים שבודדים בכלל מודעים לדרמה שמטלטלת אב, שתי בנות, שני בנים ומצד שני הצלע... האמא שלהם האשה שאיתו.
ביולי, שיא הקיץ, כשהאויר כמעט עומד... הריח הכי דומיננטי. דרמתי - ריח הצאן.
ואני, הרמת גנית... ???
לפני 17 שנה היה פה עדר כבשים, די רזות... מעט מאוד טכנולוגיה, הרבה נשמה בשילוב הרבה עבודת כפיים.
בהנץ, כשיהודים המקדימים בהשכמה יוצאים את ביתם היה אבי ילדי יוצא את הקראון שהיה ביתו, תיק עור ישן בלוי ובו ארוחת היום...
יורד אל העדר, פותח את הדלתות והעדר זורם אל המרעה ברינה... בולע מרחבים אין סופיים ומעט עשב יבש ואולי גרעיני בר שנפלו אל הקרקע... נגב. ולפני חשיכה הדרך חזרה... אל הדיר למנוחת לילה לכבשים ומנוחת לילה לרועה...
עברו שנים. העדר רב..., הדיר יוצב כנגד רוחות וסערות... גגות הפח הוחלפו... החצרות שופרו... והמרעה כבר נראה אחרת. שטח אדמה גודר... כולל גדר חשמלית שמגדירה לבהמות את השטח... נבנו גדרות פנים לחלוקת השטח... מערכות המטרה משקים ומצמיחים... מיני דגנים נזרעים... שוקתות הותקנו... וכך אדמת הנגב היתה לאדמת מרעה מזין, טרי ובריא... כל השנה...!
בכל בוקר נפתחים השערים... העדר פורץ אל שטחי המרעה... בשעות שלני חשיכה חוזר העדר למכלאות... ללא מגע יד אדם...
גם הבטחון שודרג.
היו ימים שקבלנו בטחון. משמר הגבול דאג. או אז באה הטכנולוגיה... מצלמות ושאר אלמנטים... ללא מגע יד אדם... והנה ב"ה במערכת הבינו... בטחון? בטחון זה חיי או שוטר או מג"ב חמוש ומוכן לכל משימה... לא חיישן ולא מצלמה... הבינה... והא לנו שג'יפי הסיור חונים בחצר ביתנו... ואנו בני הבית יוצאים כביבר לפנק במאפים וקפה... לעיתים בבשר טלה על האש. ומחשבה שלא עוזבת... הרי לו... לו לא סמכנו בכל מאת האחוזים על הטכנולוגיה, אלה על עצמנו... האדם... כמה מתוך 1,400 נרצחים ונשחטים... כמה מהחטופים... היו איתנו כיום... שמחים לפחות כמו לפני...
אז בלילה אחד ערכו בנותי ובני מסיבת הפתעה לאביהם שחחגו לו חמישים שנות...
לאביהם היה חלום..., והם ילדיו ידעו את החלום... הוא לא הסתיר מהם. הם חיו את החלום יחד איתו. עשר שנות חלום, עשר שנים של נתק מחד, עשר שנות חלום שלהם. הם חיו בין בדידות לביחד. בין היחיד לקבוצה האינטימית שנקראת משפחה. בלי כישורים ובלי ידע מוקדם או לווי... הם בנו יחידה לוחמת חולמת... חולמת ולוחמת... והמעניין בכל הדבר הזה... האמונה שלהם... אמונה שידעה שיום יבוא... והחלום יהיה למציאות, שהמציאות הזו היא כאן ועכשיו... או שלזמן אין כאן שום משמעות. שנה ועוד שנה או פחות שנה...
באותו לילה של יולי במרכז הנגב... החלום התגשם מול העיינים. רגע ועוד רגע... כמו סרט בהילוך איטי... כל שלב בפני עצמו. מודגש.
הם הביטו סביבם, לגביהם קורה פה וברגעים אלה, חלום ענק שמתגשם..., מאות מוזמנים שבודדים בכלל מודעים לדרמה שמטלטלת אב, שתי בנות, שני בנים ומצד שני הצלע... האמא שלהם האשה שאיתו.
ביולי, שיא הקיץ, כשהאויר כמעט עומד... הריח הכי דומיננטי. דרמתי - ריח הצאן.
ואני, הרמת גנית... ???
לפני 17 שנה היה פה עדר כבשים, די רזות... מעט מאוד טכנולוגיה, הרבה נשמה בשילוב הרבה עבודת כפיים.
בהנץ, כשיהודים המקדימים בהשכמה יוצאים את ביתם היה אבי ילדי יוצא את הקראון שהיה ביתו, תיק עור ישן בלוי ובו ארוחת היום...
יורד אל העדר, פותח את הדלתות והעדר זורם אל המרעה ברינה... בולע מרחבים אין סופיים ומעט עשב יבש ואולי גרעיני בר שנפלו אל הקרקע... נגב. ולפני חשיכה הדרך חזרה... אל הדיר למנוחת לילה לכבשים ומנוחת לילה לרועה...
עברו שנים. העדר רב..., הדיר יוצב כנגד רוחות וסערות... גגות הפח הוחלפו... החצרות שופרו... והמרעה כבר נראה אחרת. שטח אדמה גודר... כולל גדר חשמלית שמגדירה לבהמות את השטח... נבנו גדרות פנים לחלוקת השטח... מערכות המטרה משקים ומצמיחים... מיני דגנים נזרעים... שוקתות הותקנו... וכך אדמת הנגב היתה לאדמת מרעה מזין, טרי ובריא... כל השנה...!
בכל בוקר נפתחים השערים... העדר פורץ אל שטחי המרעה... בשעות שלני חשיכה חוזר העדר למכלאות... ללא מגע יד אדם...
גם הבטחון שודרג.
היו ימים שקבלנו בטחון. משמר הגבול דאג. או אז באה הטכנולוגיה... מצלמות ושאר אלמנטים... ללא מגע יד אדם... והנה ב"ה במערכת הבינו... בטחון? בטחון זה חיי או שוטר או מג"ב חמוש ומוכן לכל משימה... לא חיישן ולא מצלמה... הבינה... והא לנו שג'יפי הסיור חונים בחצר ביתנו... ואנו בני הבית יוצאים כביבר לפנק במאפים וקפה... לעיתים בבשר טלה על האש. ומחשבה שלא עוזבת... הרי לו... לו לא סמכנו בכל מאת האחוזים על הטכנולוגיה, אלה על עצמנו... האדם... כמה מתוך 1,400 נרצחים ונשחטים... כמה מהחטופים... היו איתנו כיום... שמחים לפחות כמו לפני...