בין הלל לתיקון חצות
בעזי"ת ההורים שלי אומרים הלל. ואני? לא יודע. לא בפעם הזו זה בטוח. קיבלתי עלי עול מלכות שמים רק אחרי חג מתן תורה האחרון, אז אני מרשה לעצמי לא לעשות כלום, ולתהות מהצד. מעשה בבן מלך שאירס לו נערה בת עניים, והביאה אל ארמון המלוכה... אותה נערה יפה היתה, אבל לא לגמרי שפויה, כך שיום אחד נכנס אותו נסיך לחדרה ומצא אותה למרבה הבושה בוגדת בו, בנסיך הכתר, עם איזה קבצן שיכור מצחין ומסריח, כל כך מסריח עד שקודם כל, לפני שהזעיק את משמרות הארמון, נאלץ לברוח כל עוד נפשו בו, שמא יחנק למוות. וריחם עליה, הנסיך. הוא עדיין אהב אותה, אהבה נוראה ומופלאה, ואיך ישלח אותה אל הסמטאות האכזריות של משכנות העוני? לכן מעבר לנזיפה חמורה, וסיור בביבי העיר( כדי שתעריך את שלות הארמון ותפנוקיו), לא עשה דבר. נו? ואתם חושבים שבזה הבזיון נגמר? לקחה אותה שוטה יהלום מכתר המלוכה, ושלחה ע"י משרתת אל אותו קבצן - שלפחות תהיה לו קצת פרנסה... לא עברו אלא כמה ימי אושר בארמון, עד ששוב נמצא באגפה איזה ארחי פרחי ,עברין ידוע ומפורסם בהוללותו ואכזריותו- שנמלט זה זמן מבית האסורים. ושוב נכמרו רחמי הנסיך, שאהב אותה יותר מאת חייו שלו, ומעבר לנזיפה וסיור בתאי הכלא של הממלכה( למען תראה איך באמת מתנהגים הגנבים, הרוצחים והאנסים, ואיך הם נראים ללא "איפור"), לא עשה דבר, ואפילו כשתחת אבן הספיר הנוצצת, שעל שרביטו, צמחה לה שקערורית מבוישת. אבל לבסוף, לאחר עוד שורה של טיפוסים, ש"נקלעו" אל מגורי ארוסת המלך, הודיע לה אהוב ליבה( הרי גם היא טוב לה מותה, בלעדיו, שבסך הכל לא מרוע עשתה מה שעשתה, אלא משגעון שנדבק בה ואין מרפא), שככה אי אפשר להתחתן. לכן מבלי לפרק את ההתקשרות בינהם, תאלץ היא לעזוב את הארמון, עד שלא תלמד להעריך את מנעמי המלכות, ועד שלא תאסוף, ולפחות חלק, מאבני הכתר, שפזרה בין חבר מרעיה. נו, לאיפה אתם חושבים שהיא הלכה? אחרי כמה ימים של בכי תמרורים רעב וצמא, נזכרה בכל "אהוביה", ובאין ברירה נאלצה ללכת ולהסתופף בצל קורת אחד מהם, שגר ככל האחרים באיזורים המפוקפקים והאפלים של עיר המלוכה, שם כמעט " איש הישר בעיניו יעשה". אוי לגורלה המר. אוי. אותו נוכל שבשעתו נראה יפה עינים, היה רוצח ואנס אכזר ביותר, ועכשיו, כשלא היה לה "מה למכור", הטעים אותה את נחת זרועו. לשפחה מנוולת היא נהייתה.ימים ושבועות התעללו בה הוא ובני ביתו. עוד לא סיים ההוא להרביץ, באה ההיא ושפכה עליה את דלי מי השופכין. לבסוף, הצליחה הנסיכה לברוח משם, כל עוד נפשה בה, וכל זה כדי ליפול לידיו המטונפות של אותו שיכור קבצן (שהמשיך לקבץ נדבות, רק שהפעם היהלום משובץ בכובעו). לא אלאה אתכם בפירוט שבעת מדורי הגהינום שעברה, ב"חיקם החמים" של מאהביה. את כוס התרעלה שהכינה לעצמה, היא שתתה עד תום, והרבה יותר. והנה, יום אחד, יצא נסיך הכתר, שבנתיים כבר ישב על כס המלכות לדרוש בשלומה. לראות מה עלה בגורלה, והאם התחרטה על מעלליה, ותיקנה מעט מהם. זעזוע גדול וחלחלה,אחזו בו,בראותו אותה חבולה פצועה ומדממת, מוטלת לה בין ערימות זבל וצואה.מייד החליט שימי גלותה חייבים להסתיים. בעודו נושא אותה, אל הארמון, חכך המלך מה יעשה: מחד גיסא, אם תשאר עוד ולו רגע קט ברחוב, יתכן שתמות. מאידך, עיניה מתגלגלות בחוריהן, ומפיה נוזל הריר- טירוף הדעת שלה רק החמיר, ומי יודע מה תעולל עכשיו? ומצא הקיסר הצעיר פיתרון: אל הארמון לא תוכנס עד שתתרפא, ובנתיים, תוכל לשהות ולגור בגנים שבפתח הארמון. יושבת אותה נסיכה אומללה, על הדשא המוריק של הגנים המלכותיים, מאזינה לשירת הציפורים ולפכפוך מימי המזרקות, ושמחה כל כך גדולה אוחזת בה, עד שרגליה מתחילות לרחף במחול: זוועות הגלות הנוראה הסתיימו!!! מהמלך, ומהארמון, לא נשאר יותר מזיכרון מתעתע, ובכלל לא בטוח שאמיתי, ולכן לא ידעה המיועדת למלוך שהיא נמצאת ממש בתוך הארמון, ומכאן שלא פלא שחיש קל בנתה לה סוכונת קש למחסה לילה, ובעצם לבית קבע. משקיף עליה המלך, נחבא לו בעלות העצים, וליבו נחמץ בקרבו, ביסורי אהבה: לא רק שאהובתו לא מנסה להתפקח, ולהגיע אל מלכותם המשותפת, אלא שאפילו היא לא מרגישה שמשהו מהותי חסר לה. גרוע מזאת: מעבר לגדר הארמון, רואה הוא להרף עין את הקבצן השיכור, ש"מריח" הזדמנות קרבה. אוי לו ששלח את אהובתו היחידה אל הנכר.אוי. ואני לא יודע אם אני מסוגל להצטרף לעליזות הרגליים, אחרי שהרגשתי משהו,אפס- אפס- אפס קצה של משהו, מצער השכינה שמקוננת על בניה. קשה לבטא במילים את הבכי של חצות הלילה, את בכי השכינה. "הקבצו ושמעו בני יעקב כלכם/קרעו לבבכם ואל בגדיכם/כי בפשעיכם שלחה אמכם/ותנו כבוד לי' א-לקיכם" "אתה תקום תרחם ציון...כי רצו עבדיך את אבניה...וכונן מקדשך על מכונו..." -מ"תיקון חצות". "בין הלל לתיקון חצות"- ואני סתם לא אמרתי "תחנון". אני מתנצל אם פגעתי כאן ברגשותיו של מישהו. כולנו אחים אנחנו, ואני אוהב את כולכם. משיח עכשיו!!! ובהמתקת כל הדינים!
בעזי"ת ההורים שלי אומרים הלל. ואני? לא יודע. לא בפעם הזו זה בטוח. קיבלתי עלי עול מלכות שמים רק אחרי חג מתן תורה האחרון, אז אני מרשה לעצמי לא לעשות כלום, ולתהות מהצד. מעשה בבן מלך שאירס לו נערה בת עניים, והביאה אל ארמון המלוכה... אותה נערה יפה היתה, אבל לא לגמרי שפויה, כך שיום אחד נכנס אותו נסיך לחדרה ומצא אותה למרבה הבושה בוגדת בו, בנסיך הכתר, עם איזה קבצן שיכור מצחין ומסריח, כל כך מסריח עד שקודם כל, לפני שהזעיק את משמרות הארמון, נאלץ לברוח כל עוד נפשו בו, שמא יחנק למוות. וריחם עליה, הנסיך. הוא עדיין אהב אותה, אהבה נוראה ומופלאה, ואיך ישלח אותה אל הסמטאות האכזריות של משכנות העוני? לכן מעבר לנזיפה חמורה, וסיור בביבי העיר( כדי שתעריך את שלות הארמון ותפנוקיו), לא עשה דבר. נו? ואתם חושבים שבזה הבזיון נגמר? לקחה אותה שוטה יהלום מכתר המלוכה, ושלחה ע"י משרתת אל אותו קבצן - שלפחות תהיה לו קצת פרנסה... לא עברו אלא כמה ימי אושר בארמון, עד ששוב נמצא באגפה איזה ארחי פרחי ,עברין ידוע ומפורסם בהוללותו ואכזריותו- שנמלט זה זמן מבית האסורים. ושוב נכמרו רחמי הנסיך, שאהב אותה יותר מאת חייו שלו, ומעבר לנזיפה וסיור בתאי הכלא של הממלכה( למען תראה איך באמת מתנהגים הגנבים, הרוצחים והאנסים, ואיך הם נראים ללא "איפור"), לא עשה דבר, ואפילו כשתחת אבן הספיר הנוצצת, שעל שרביטו, צמחה לה שקערורית מבוישת. אבל לבסוף, לאחר עוד שורה של טיפוסים, ש"נקלעו" אל מגורי ארוסת המלך, הודיע לה אהוב ליבה( הרי גם היא טוב לה מותה, בלעדיו, שבסך הכל לא מרוע עשתה מה שעשתה, אלא משגעון שנדבק בה ואין מרפא), שככה אי אפשר להתחתן. לכן מבלי לפרק את ההתקשרות בינהם, תאלץ היא לעזוב את הארמון, עד שלא תלמד להעריך את מנעמי המלכות, ועד שלא תאסוף, ולפחות חלק, מאבני הכתר, שפזרה בין חבר מרעיה. נו, לאיפה אתם חושבים שהיא הלכה? אחרי כמה ימים של בכי תמרורים רעב וצמא, נזכרה בכל "אהוביה", ובאין ברירה נאלצה ללכת ולהסתופף בצל קורת אחד מהם, שגר ככל האחרים באיזורים המפוקפקים והאפלים של עיר המלוכה, שם כמעט " איש הישר בעיניו יעשה". אוי לגורלה המר. אוי. אותו נוכל שבשעתו נראה יפה עינים, היה רוצח ואנס אכזר ביותר, ועכשיו, כשלא היה לה "מה למכור", הטעים אותה את נחת זרועו. לשפחה מנוולת היא נהייתה.ימים ושבועות התעללו בה הוא ובני ביתו. עוד לא סיים ההוא להרביץ, באה ההיא ושפכה עליה את דלי מי השופכין. לבסוף, הצליחה הנסיכה לברוח משם, כל עוד נפשה בה, וכל זה כדי ליפול לידיו המטונפות של אותו שיכור קבצן (שהמשיך לקבץ נדבות, רק שהפעם היהלום משובץ בכובעו). לא אלאה אתכם בפירוט שבעת מדורי הגהינום שעברה, ב"חיקם החמים" של מאהביה. את כוס התרעלה שהכינה לעצמה, היא שתתה עד תום, והרבה יותר. והנה, יום אחד, יצא נסיך הכתר, שבנתיים כבר ישב על כס המלכות לדרוש בשלומה. לראות מה עלה בגורלה, והאם התחרטה על מעלליה, ותיקנה מעט מהם. זעזוע גדול וחלחלה,אחזו בו,בראותו אותה חבולה פצועה ומדממת, מוטלת לה בין ערימות זבל וצואה.מייד החליט שימי גלותה חייבים להסתיים. בעודו נושא אותה, אל הארמון, חכך המלך מה יעשה: מחד גיסא, אם תשאר עוד ולו רגע קט ברחוב, יתכן שתמות. מאידך, עיניה מתגלגלות בחוריהן, ומפיה נוזל הריר- טירוף הדעת שלה רק החמיר, ומי יודע מה תעולל עכשיו? ומצא הקיסר הצעיר פיתרון: אל הארמון לא תוכנס עד שתתרפא, ובנתיים, תוכל לשהות ולגור בגנים שבפתח הארמון. יושבת אותה נסיכה אומללה, על הדשא המוריק של הגנים המלכותיים, מאזינה לשירת הציפורים ולפכפוך מימי המזרקות, ושמחה כל כך גדולה אוחזת בה, עד שרגליה מתחילות לרחף במחול: זוועות הגלות הנוראה הסתיימו!!! מהמלך, ומהארמון, לא נשאר יותר מזיכרון מתעתע, ובכלל לא בטוח שאמיתי, ולכן לא ידעה המיועדת למלוך שהיא נמצאת ממש בתוך הארמון, ומכאן שלא פלא שחיש קל בנתה לה סוכונת קש למחסה לילה, ובעצם לבית קבע. משקיף עליה המלך, נחבא לו בעלות העצים, וליבו נחמץ בקרבו, ביסורי אהבה: לא רק שאהובתו לא מנסה להתפקח, ולהגיע אל מלכותם המשותפת, אלא שאפילו היא לא מרגישה שמשהו מהותי חסר לה. גרוע מזאת: מעבר לגדר הארמון, רואה הוא להרף עין את הקבצן השיכור, ש"מריח" הזדמנות קרבה. אוי לו ששלח את אהובתו היחידה אל הנכר.אוי. ואני לא יודע אם אני מסוגל להצטרף לעליזות הרגליים, אחרי שהרגשתי משהו,אפס- אפס- אפס קצה של משהו, מצער השכינה שמקוננת על בניה. קשה לבטא במילים את הבכי של חצות הלילה, את בכי השכינה. "הקבצו ושמעו בני יעקב כלכם/קרעו לבבכם ואל בגדיכם/כי בפשעיכם שלחה אמכם/ותנו כבוד לי' א-לקיכם" "אתה תקום תרחם ציון...כי רצו עבדיך את אבניה...וכונן מקדשך על מכונו..." -מ"תיקון חצות". "בין הלל לתיקון חצות"- ואני סתם לא אמרתי "תחנון". אני מתנצל אם פגעתי כאן ברגשותיו של מישהו. כולנו אחים אנחנו, ואני אוהב את כולכם. משיח עכשיו!!! ובהמתקת כל הדינים!