בין חג השבועות לישעיהו ליבוביץ
קצת מאוחר, אבל אמרו חכמים אין מוקדם ומאוחר לתורה.
1. נשמע מעניין...
חג השבועות הוא חג מיוחד במינו בלוח העברי, ומעניין ביותר. לאו דוקא בשל הקשרו למתן תורה, שמועדה המדויק אם בו' בסיון (שהוא מועדו של חג השבועות) או בז' בסיון נתון במחלוקת בין חכמים, אלא בשל תכניו שלו עצמו, כפי שהם באים לידי ביטוי במקרא, ושאין בהם אזכור למתן תורה.
תחילת עניינו בעובדה שמועדו אינו נקוב בצורה של תאריך מסוים, כשאר כל החגים שבתורה, אלא הוא נקבע באמצעות ספירה שתחילתה מותנה במועדו של החג הפסח. זוהי ספירת העומר המוכרת לכל. חמישים יום אנו מצווים למנות את הימים והשבועות החולפים שלאחר הפסח, מידי יום ביומו, ולחזור בכל יום ויום על אותה נוסחה קבועה "היום שלושה ושלושים יום, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים בעומר" (זהו הנוסח האשכנזי שהתקבל כנוסח הרווח. השינויים בינו לבין הנוסחים האחרים הם זעירים וחסרי משמעות). החזרה היומיומית הבלתי פוסקת הזאת נראית, על כל פנים לכאורה, כטירחה מיותרת, אבל אולי זו בעצם כל מהותה של מצוות ספירת העומר. שמא מצוות ספירת העומר היא מצווה שכל עניינה בעצם מניית הזמן החולף, ולאו דווקא בציון אירוע כלשהו שהתרחש בתחילת הספירה או שעתיד להתרחש עם סיומה. מה שאפשר לכנות – ספירה לשמה. אמנם גם תחילתה וסופה של ספירה זו מצוינות ע"י אירועים מסוימים. תחילתה כאמור בחג הפסח, המציין את האירוע הגדול של יציאת מצרים, וסופה בהבאת הבכורים לפני הכהן הגדול וקריאת "מקרא בכורים" ("ארמי עובד אבי ..." וכו', דברים כו ה-יא). אולם נראה שאין לאירועים האלה קשר ישיר לספירה עצמה. חג הפסח הוא חג גדול בפני עצמו, וייתכן שהוא באמת ראוי לציון תחילת מניית הזמן (תחילת לוח השנה, כמקובל במקרא), אבל אז מדוע להפסיק לאחר 50 יום? ואילו הבאת הבכורים איננה איזה ארוע גדול וחשוב כל כך שמצדיק את המקום שניתן לו בספירת העומר כארוע המציין את קיצה של מניית הזמן. נהפוך הוא. סיום ספירת העומר הוא הוא הטעם למועדו של יום הבכורים. דומה אם כן, שעצם הספירה היא לב העניין.
אבל איזו משמעות דתית ניתן לייחס למנייתו של הזמן? למה זה כל כך חשוב? והרי לפנינו עוד עניין שמעורר החג הזה. חכמינו, שהם חכמי הפרושים (להבדיל מכתות אחרות שצמחו בשדה היהדות, ותיכף נרחיב בזה), מצאו במניית הזמן המתגלמת בספירת העומר עניין דתי מובהק, והם עשו ממנה מטעמים לעילא ולעילא, החורגים הרבה מעבר לעצם ספירת העומר, ובעניין זה אני מבקש לעסוק כאן.
2. מצוות ספירת העומר
מצוות ספירת העומר מנוסחת בתורה בלשון מוזרה, שהוראתה מעורפלת ואפילו רצופת סתירות (והרי לפנינו עוד עניין מעניין במיוחד). נביא את הכתוב בלשונו:
ויקרא כג:
טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.
טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה.
3. ממחרת השבת
לכאורה מצוין יום תחילת ספירת העומר בניסוח מפורש וברור שאין עמו ספקות. הדעת נותנת ש"ממחרת השבת" כוונתו ממחרת השבת שחלה בשבוע הפסח, היינו מיום ראשון בשבוע שחל בשבוע הפסח. כך אמנם פירשו חכמי אותה הכת המכונה "בייתוסין", המקורבת או המזוהה עם כת הצדוקים, ועד היום נוהגת אותה פרשנות בעדה הקראית. חג השבועות הקראי אינו חל בתאריך קבוע כנהוג אצלנו (ו' סיון), אלא תמיד ביום ראשון בשבוע, חמישים יום לאחר תחילת ספירת העומר שגם היא חלה תמיד ביום ראשון בשבוע שבתוך הפסח.
אלא שזה לא נראה כל כך ברור וחד משמעי לחכמינו, חכמי הפרושים. חכמינו דווקא פירשו את "ממחרת השבת" כמורה על ממחרת יום טוב של הפסח, ללא תלות ביום בשבוע שבו הוא חל, וכך גם נקבע להלכה. אך זוהי קביעה מוזרה ביותר. בשום מקום אחר בתורה לא משמש המונח "שבת" לציון יום טוב, אלא לשבת בראשית בלבד (המונח "שבת בראשית" אינו מצביע דווקא על אותה שבת ראשונה לבריאת העולם, אלא על יום השבת בכלל, שמחזורה השבועי נקבע אמנם על פי השבת ההיא). ובכן, מה טעם מצאו חכמינו לפרש את הכתוב דווקא ממחרת יום טוב? טעמים רבים הובאו לדבר.
4. משה אוהב ישראל היה?
"...היו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת (עצרת הוא שם שנתנו חכמינו לחג השבועות, בנוסף לשמותיו שבתורה). ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותיקנה אחר שבת כדי שיהיו ישראל מתענגין שני ימים. קרא עליו (ריב"ז) מקרא זה"אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר" (דברים א), ואם משה רבינו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו (הזקן הבייתוסי): רבי, בכך אתה פוטרני? (כלומר, בחייך, הנימוק הזה לא מחזיק מים). אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם? (כלומר, טמבל, אתה באמת חושב שהתכוונתי ברצינות להשען על הנימוק הזה? הטעם האמיתי הוא...)כתוב אחד אומר: "תספרו חמישים יום" (ויקרא כג), וכתוב אחד אומר: "שבע שבתות תמימות תהיינה" (שם). הא כיצד (נישב את הסתירה הזאת, שהרי לא תמיד ב50 יום יש שבע שבתות)? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת (כלומר, אם יום טוב של פסח חל בשבת הרי שבע שבתות תמימות, ואם יום טוב חל באמצע השבוע, הרי חמישים יום. בשני המקרים מדובר בחמישים יום שתחילתם ממחרת יום טוב).
5. צא ובדוק איזו שבת
"רבי יוסי אומר: ממחרת השבת – ממחרת יום טוב; אתה אומר, ממחרת יו"ט או אינו אלא ממחרת שבת בראשית? אמרת? וכי נאמר ממחרת השבת שבתוך הפסח? והלא לא נאמר אלא ממחרת השבת, וכל השנה כולה מלאה שבתות, צא ובדוק איזו שבת? (מנחות סו.)" לא נאמר בפירוש שמדובר בשבת שבתוך הפסח, ואם הכוונה לשבת בראשית, הרי כל השנה מלאה בשבתות, "ואי אתה יודע איזהו" (לשון רש"י).
6. מתי קוצרים את העומר?
טעם נוסף, הקרוב באיסטרטגיה שלו לטעמו של רבי יוסי, מביא הרמב"ן. אף במצוות קציר העומר והנפתו, הקודמת למצוות ספירת העומר וצמודה לה, מופיע אותו ניסוח "ממחרת השבת":
ויקרא כג:
י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן.
יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.
ואומר הרמב"ן: "...מה טעם שיאמר הכתוב כי תבואו אל הארץ וקצירתם את קצירה תביאו העומר ממחרת שבת בראשית, כי יש במשמע שבאיזה זמן מן השנה שנבוא לארץ ונקצור קצירה, יניף הכהן העומר ממחרת השבת הראשונה שתהיה אחרי ביאתנו לארץ, והנה אין לחג השבועות זמן שימנה ממנו.
ןעוד על הדרך הזה לא נדע בשנים הבאות אחרי כן מתי נחל לספור, רק מיום החל חרמש בקמה כפי רצוננו, ואלה דברי תהו. אבל אם יהיה (ממחרת) יום טוב כפי קבלת רבותינו, יבוא העניין כהוגן.
7. תספור לך
רבי אליעזר אומר: אינו צריך (לטעמו של ריב"ז, שהבאנו לעיל). הרי הוא אומר "(שבעה שבועות) תספור לך" (דברים טז, ט). ספירה תלויה בבית דין, שהם יודעים לחדש ממחרת השבת – ממחרת יום טוב, יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם. (כלומר, מן הדיוק בניסוח "תספור לך" משתמע שספירת העומר נתונה בידי החלטת בית דין, ומכאן שתחילתה חייבת להיות תלויה במועד שאף הוא נקבע לפי החלטת בית דין. לפיכך אין מועד זה יכול להיות השבת, שמועדה כפוי על כל באי עולם מאותה שבת בראשית, ובעל כורחנו עלינו לפרש ממחרת יום טוב, שמועדו נקבע אמנם לפי החלטת בית דין של קידוש החודש). (מנחות סה: סו.)
טעמים קרובים מאוד לזה של רבי אליעזר מ
קצת מאוחר, אבל אמרו חכמים אין מוקדם ומאוחר לתורה.
1. נשמע מעניין...
חג השבועות הוא חג מיוחד במינו בלוח העברי, ומעניין ביותר. לאו דוקא בשל הקשרו למתן תורה, שמועדה המדויק אם בו' בסיון (שהוא מועדו של חג השבועות) או בז' בסיון נתון במחלוקת בין חכמים, אלא בשל תכניו שלו עצמו, כפי שהם באים לידי ביטוי במקרא, ושאין בהם אזכור למתן תורה.
תחילת עניינו בעובדה שמועדו אינו נקוב בצורה של תאריך מסוים, כשאר כל החגים שבתורה, אלא הוא נקבע באמצעות ספירה שתחילתה מותנה במועדו של החג הפסח. זוהי ספירת העומר המוכרת לכל. חמישים יום אנו מצווים למנות את הימים והשבועות החולפים שלאחר הפסח, מידי יום ביומו, ולחזור בכל יום ויום על אותה נוסחה קבועה "היום שלושה ושלושים יום, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים בעומר" (זהו הנוסח האשכנזי שהתקבל כנוסח הרווח. השינויים בינו לבין הנוסחים האחרים הם זעירים וחסרי משמעות). החזרה היומיומית הבלתי פוסקת הזאת נראית, על כל פנים לכאורה, כטירחה מיותרת, אבל אולי זו בעצם כל מהותה של מצוות ספירת העומר. שמא מצוות ספירת העומר היא מצווה שכל עניינה בעצם מניית הזמן החולף, ולאו דווקא בציון אירוע כלשהו שהתרחש בתחילת הספירה או שעתיד להתרחש עם סיומה. מה שאפשר לכנות – ספירה לשמה. אמנם גם תחילתה וסופה של ספירה זו מצוינות ע"י אירועים מסוימים. תחילתה כאמור בחג הפסח, המציין את האירוע הגדול של יציאת מצרים, וסופה בהבאת הבכורים לפני הכהן הגדול וקריאת "מקרא בכורים" ("ארמי עובד אבי ..." וכו', דברים כו ה-יא). אולם נראה שאין לאירועים האלה קשר ישיר לספירה עצמה. חג הפסח הוא חג גדול בפני עצמו, וייתכן שהוא באמת ראוי לציון תחילת מניית הזמן (תחילת לוח השנה, כמקובל במקרא), אבל אז מדוע להפסיק לאחר 50 יום? ואילו הבאת הבכורים איננה איזה ארוע גדול וחשוב כל כך שמצדיק את המקום שניתן לו בספירת העומר כארוע המציין את קיצה של מניית הזמן. נהפוך הוא. סיום ספירת העומר הוא הוא הטעם למועדו של יום הבכורים. דומה אם כן, שעצם הספירה היא לב העניין.
אבל איזו משמעות דתית ניתן לייחס למנייתו של הזמן? למה זה כל כך חשוב? והרי לפנינו עוד עניין שמעורר החג הזה. חכמינו, שהם חכמי הפרושים (להבדיל מכתות אחרות שצמחו בשדה היהדות, ותיכף נרחיב בזה), מצאו במניית הזמן המתגלמת בספירת העומר עניין דתי מובהק, והם עשו ממנה מטעמים לעילא ולעילא, החורגים הרבה מעבר לעצם ספירת העומר, ובעניין זה אני מבקש לעסוק כאן.
2. מצוות ספירת העומר
מצוות ספירת העומר מנוסחת בתורה בלשון מוזרה, שהוראתה מעורפלת ואפילו רצופת סתירות (והרי לפנינו עוד עניין מעניין במיוחד). נביא את הכתוב בלשונו:
ויקרא כג:
טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.
טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה.
3. ממחרת השבת
לכאורה מצוין יום תחילת ספירת העומר בניסוח מפורש וברור שאין עמו ספקות. הדעת נותנת ש"ממחרת השבת" כוונתו ממחרת השבת שחלה בשבוע הפסח, היינו מיום ראשון בשבוע שחל בשבוע הפסח. כך אמנם פירשו חכמי אותה הכת המכונה "בייתוסין", המקורבת או המזוהה עם כת הצדוקים, ועד היום נוהגת אותה פרשנות בעדה הקראית. חג השבועות הקראי אינו חל בתאריך קבוע כנהוג אצלנו (ו' סיון), אלא תמיד ביום ראשון בשבוע, חמישים יום לאחר תחילת ספירת העומר שגם היא חלה תמיד ביום ראשון בשבוע שבתוך הפסח.
אלא שזה לא נראה כל כך ברור וחד משמעי לחכמינו, חכמי הפרושים. חכמינו דווקא פירשו את "ממחרת השבת" כמורה על ממחרת יום טוב של הפסח, ללא תלות ביום בשבוע שבו הוא חל, וכך גם נקבע להלכה. אך זוהי קביעה מוזרה ביותר. בשום מקום אחר בתורה לא משמש המונח "שבת" לציון יום טוב, אלא לשבת בראשית בלבד (המונח "שבת בראשית" אינו מצביע דווקא על אותה שבת ראשונה לבריאת העולם, אלא על יום השבת בכלל, שמחזורה השבועי נקבע אמנם על פי השבת ההיא). ובכן, מה טעם מצאו חכמינו לפרש את הכתוב דווקא ממחרת יום טוב? טעמים רבים הובאו לדבר.
4. משה אוהב ישראל היה?
"...היו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת (עצרת הוא שם שנתנו חכמינו לחג השבועות, בנוסף לשמותיו שבתורה). ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותיקנה אחר שבת כדי שיהיו ישראל מתענגין שני ימים. קרא עליו (ריב"ז) מקרא זה"אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר" (דברים א), ואם משה רבינו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו (הזקן הבייתוסי): רבי, בכך אתה פוטרני? (כלומר, בחייך, הנימוק הזה לא מחזיק מים). אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם? (כלומר, טמבל, אתה באמת חושב שהתכוונתי ברצינות להשען על הנימוק הזה? הטעם האמיתי הוא...)כתוב אחד אומר: "תספרו חמישים יום" (ויקרא כג), וכתוב אחד אומר: "שבע שבתות תמימות תהיינה" (שם). הא כיצד (נישב את הסתירה הזאת, שהרי לא תמיד ב50 יום יש שבע שבתות)? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת (כלומר, אם יום טוב של פסח חל בשבת הרי שבע שבתות תמימות, ואם יום טוב חל באמצע השבוע, הרי חמישים יום. בשני המקרים מדובר בחמישים יום שתחילתם ממחרת יום טוב).
5. צא ובדוק איזו שבת
"רבי יוסי אומר: ממחרת השבת – ממחרת יום טוב; אתה אומר, ממחרת יו"ט או אינו אלא ממחרת שבת בראשית? אמרת? וכי נאמר ממחרת השבת שבתוך הפסח? והלא לא נאמר אלא ממחרת השבת, וכל השנה כולה מלאה שבתות, צא ובדוק איזו שבת? (מנחות סו.)" לא נאמר בפירוש שמדובר בשבת שבתוך הפסח, ואם הכוונה לשבת בראשית, הרי כל השנה מלאה בשבתות, "ואי אתה יודע איזהו" (לשון רש"י).
6. מתי קוצרים את העומר?
טעם נוסף, הקרוב באיסטרטגיה שלו לטעמו של רבי יוסי, מביא הרמב"ן. אף במצוות קציר העומר והנפתו, הקודמת למצוות ספירת העומר וצמודה לה, מופיע אותו ניסוח "ממחרת השבת":
ויקרא כג:
י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן.
יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.
ואומר הרמב"ן: "...מה טעם שיאמר הכתוב כי תבואו אל הארץ וקצירתם את קצירה תביאו העומר ממחרת שבת בראשית, כי יש במשמע שבאיזה זמן מן השנה שנבוא לארץ ונקצור קצירה, יניף הכהן העומר ממחרת השבת הראשונה שתהיה אחרי ביאתנו לארץ, והנה אין לחג השבועות זמן שימנה ממנו.
ןעוד על הדרך הזה לא נדע בשנים הבאות אחרי כן מתי נחל לספור, רק מיום החל חרמש בקמה כפי רצוננו, ואלה דברי תהו. אבל אם יהיה (ממחרת) יום טוב כפי קבלת רבותינו, יבוא העניין כהוגן.
7. תספור לך
רבי אליעזר אומר: אינו צריך (לטעמו של ריב"ז, שהבאנו לעיל). הרי הוא אומר "(שבעה שבועות) תספור לך" (דברים טז, ט). ספירה תלויה בבית דין, שהם יודעים לחדש ממחרת השבת – ממחרת יום טוב, יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם. (כלומר, מן הדיוק בניסוח "תספור לך" משתמע שספירת העומר נתונה בידי החלטת בית דין, ומכאן שתחילתה חייבת להיות תלויה במועד שאף הוא נקבע לפי החלטת בית דין. לפיכך אין מועד זה יכול להיות השבת, שמועדה כפוי על כל באי עולם מאותה שבת בראשית, ובעל כורחנו עלינו לפרש ממחרת יום טוב, שמועדו נקבע אמנם לפי החלטת בית דין של קידוש החודש). (מנחות סה: סו.)
טעמים קרובים מאוד לזה של רבי אליעזר מ