בין יום השואה ליום העצמאות
בקואצ'לטר החדש שיופיע מחר יופיא מאמר שלי שהתבקשתי לכתוב בהקשר האימוני של ימי הזיכרון שלנו.אני מבקש להביא את המאמר לפניכם. שמו של המאמר-צפירה צפירה... שקט... החיים נעצרים, אני עומד במקום ולא זז. יש לי מספר דקות נדירות במהלך חיי היום יום לעצור, לחשוב, להיזכר, להתייחד, להתמודד ולעשות חשבון נפש. בזמן הצפירה לימדו אותי בעבר יש להתרכז בנושא אחד בלבד, להיזכר, להבין ולכבד. אני מעז להביט סביב ורואה שהכול נדם. העולם עצר מלכת ועוזר לי להתרכז למעשה במלחמות האיומות, בקורבנות, בסכסוכים, בטעויות, בכאב, בשכול בדברים שאי אפשר לתקן... רגע... קרן אור... יש דברים שאפשר לתקן. יתכן ובתוך הצפירה הזו מקופלת עוד אמירה? הזדמנות? קולות של אנשים שכבר לא מדברים? אולי המחיר ששילמנו עד כה מאפשר לי נקודת זינוק? אולי הרגע הזה שעוצר את העולם רוצה לאותת לי שאפשר לעשות את הדברים אחרת? הצפירה מתחילה להיחלש, בקרוב היא תפסק לחלוטין. אני יודע שבעוד רגע קט הכל יחזור למסלולו וים השקט שהפך למספר דקות לחרבה יחזור בשאון גדול וסוער והכל ישכח שוב. אבל אולי הפעם לא אתן לעצמי להיכנס למערבולת הזו מחדש ואקח את הצפירה הזו והשקט שסביבה המהול בעוצמה אדירה לכיוון אחר? אולי אתן לדברים שעלו במוחי בזמן הצפירה לחלחל עוד ואנסה באמת לשנות את הדברים על-מנת שבצפירה הבאה יהיו פחות בכי, צער וחוסר אונים ויותר תקווה, שאיפה ואהבת אחים? זה בידי, הפעם הצפירה תסייע בידי לצעוד את מצעד החיים עבורי, עבור אחרים וכן... גם עבור ולזכר המתים. את הצפירה הזו העוצרת אותנו בימי הזיכרון אני משווה לאימון. האימון הוא הצפירה של החיים ואת הרשימה שמעל אכתוב שוב אבל בשינוי אחד - בכל מקום שנכתבה המילה "צפירה" אכתוב את המילה "אימון". אימון... שקט... החיים נעצרים, אני עומד במקום ולא זז. יש לי מספר דקות נדירות במהלך חיי היום יום לעצור, לחשוב, להיזכר, להתייחד, להתמודד ולעשות חשבון נפש. בזמן האימון לימדו אותי בעבר יש להתרכז בנושא אחד בלבד, להיזכר, להבין ולכבד. אני מעז להביט סביב ורואה שהכול נדם. העולם עצר מלכת ועוזר לי להתרכז למעשה במלחמות האיומות, בקורבנות, בסכסוכים, בטעויות, בכאב, בשכול בדברים שאי אפשר לתקן... רגע... קרן אור... יש דברים שאפשר לתקן. יתכן ובתוך האימון הזה מקופלת עוד אמירה? הזדמנות? קולות של אנשים שכבר לא מדברים? אולי המחיר ששילמנו עד כה מאפשר לי נקודת זינוק? אולי הרגע הזה שעוצר את העולם רוצה לאותת לי שאפשר לעשות את הדברים אחרת? האימון עומד להסתיים, בקרוב הוא ייפסק לחלוטין. אני יודע שבעוד רגע קט הכל יחזור למסלולו וים השקט שהפך למספר דקות לחרבה יחזור בשאון גדול וסוער והכל ישכח שוב. אבל אולי הפעם לא אתן לעצמי להיכנס למערבולת הזו מחדש ואקח את האימון הזה והשקט שסביבו המהול בעוצמה אדירה לכיוון אחר? אולי אתן לדברים שעלו במוחי בזמן האימון לחלחל עוד ואנסה באמת לשנות את הדברים על-מנת שבאימון הבא יהיו פחות בכי, צער וחוסר אונים ויותר תקווה, שאיפה ואהבת אחים? זה בידי, הפעם האימון יסייע בידי לצעוד את מצעד החיים עבורי, עבור אחרים וכן....גם עבור ולזכר המתים. צביקה ברגמן מחבר הספר " "אימון אישי + coaching"
בקואצ'לטר החדש שיופיע מחר יופיא מאמר שלי שהתבקשתי לכתוב בהקשר האימוני של ימי הזיכרון שלנו.אני מבקש להביא את המאמר לפניכם. שמו של המאמר-צפירה צפירה... שקט... החיים נעצרים, אני עומד במקום ולא זז. יש לי מספר דקות נדירות במהלך חיי היום יום לעצור, לחשוב, להיזכר, להתייחד, להתמודד ולעשות חשבון נפש. בזמן הצפירה לימדו אותי בעבר יש להתרכז בנושא אחד בלבד, להיזכר, להבין ולכבד. אני מעז להביט סביב ורואה שהכול נדם. העולם עצר מלכת ועוזר לי להתרכז למעשה במלחמות האיומות, בקורבנות, בסכסוכים, בטעויות, בכאב, בשכול בדברים שאי אפשר לתקן... רגע... קרן אור... יש דברים שאפשר לתקן. יתכן ובתוך הצפירה הזו מקופלת עוד אמירה? הזדמנות? קולות של אנשים שכבר לא מדברים? אולי המחיר ששילמנו עד כה מאפשר לי נקודת זינוק? אולי הרגע הזה שעוצר את העולם רוצה לאותת לי שאפשר לעשות את הדברים אחרת? הצפירה מתחילה להיחלש, בקרוב היא תפסק לחלוטין. אני יודע שבעוד רגע קט הכל יחזור למסלולו וים השקט שהפך למספר דקות לחרבה יחזור בשאון גדול וסוער והכל ישכח שוב. אבל אולי הפעם לא אתן לעצמי להיכנס למערבולת הזו מחדש ואקח את הצפירה הזו והשקט שסביבה המהול בעוצמה אדירה לכיוון אחר? אולי אתן לדברים שעלו במוחי בזמן הצפירה לחלחל עוד ואנסה באמת לשנות את הדברים על-מנת שבצפירה הבאה יהיו פחות בכי, צער וחוסר אונים ויותר תקווה, שאיפה ואהבת אחים? זה בידי, הפעם הצפירה תסייע בידי לצעוד את מצעד החיים עבורי, עבור אחרים וכן... גם עבור ולזכר המתים. את הצפירה הזו העוצרת אותנו בימי הזיכרון אני משווה לאימון. האימון הוא הצפירה של החיים ואת הרשימה שמעל אכתוב שוב אבל בשינוי אחד - בכל מקום שנכתבה המילה "צפירה" אכתוב את המילה "אימון". אימון... שקט... החיים נעצרים, אני עומד במקום ולא זז. יש לי מספר דקות נדירות במהלך חיי היום יום לעצור, לחשוב, להיזכר, להתייחד, להתמודד ולעשות חשבון נפש. בזמן האימון לימדו אותי בעבר יש להתרכז בנושא אחד בלבד, להיזכר, להבין ולכבד. אני מעז להביט סביב ורואה שהכול נדם. העולם עצר מלכת ועוזר לי להתרכז למעשה במלחמות האיומות, בקורבנות, בסכסוכים, בטעויות, בכאב, בשכול בדברים שאי אפשר לתקן... רגע... קרן אור... יש דברים שאפשר לתקן. יתכן ובתוך האימון הזה מקופלת עוד אמירה? הזדמנות? קולות של אנשים שכבר לא מדברים? אולי המחיר ששילמנו עד כה מאפשר לי נקודת זינוק? אולי הרגע הזה שעוצר את העולם רוצה לאותת לי שאפשר לעשות את הדברים אחרת? האימון עומד להסתיים, בקרוב הוא ייפסק לחלוטין. אני יודע שבעוד רגע קט הכל יחזור למסלולו וים השקט שהפך למספר דקות לחרבה יחזור בשאון גדול וסוער והכל ישכח שוב. אבל אולי הפעם לא אתן לעצמי להיכנס למערבולת הזו מחדש ואקח את האימון הזה והשקט שסביבו המהול בעוצמה אדירה לכיוון אחר? אולי אתן לדברים שעלו במוחי בזמן האימון לחלחל עוד ואנסה באמת לשנות את הדברים על-מנת שבאימון הבא יהיו פחות בכי, צער וחוסר אונים ויותר תקווה, שאיפה ואהבת אחים? זה בידי, הפעם האימון יסייע בידי לצעוד את מצעד החיים עבורי, עבור אחרים וכן....גם עבור ולזכר המתים. צביקה ברגמן מחבר הספר " "אימון אישי + coaching"