בין ריה"ל לרמב"ם - פרק ב
בפרק זה תמצאו דברים הקרובים מאוד לדברים שכתב ברנדו לא מזמן. המעניין הוא שלא הוא לקח ממני ולא אני לקחתי ממנו, ואפילו לא ידענו איש על רעהו, ובכל זאת הגענו למסקנות דומות. כנגד זה, הגיע אורי למסקנות אחרות לגמרי.
בין ריה"ל לרמב"ם - ב
סיימנו את הפרק הקודם בשתי שאלות על הגותם של ריה"ל ושל רמב"ם: לשם מה נזקקו השנים להגות המתלבשת לבוש פילוסופי? ומדוע בכל זאת לבוש זה נראה כל כך שונה זה מזה?
את התשובות לשאלות אלה יש לחפש במגמה המשוקעת בהגותם של השנים, על רקע הסביבה התרבותית והרוחנית שבה הם פעלו ויצרו.
פלישתה של הפילוסופיה היוונית בלבושה הערבי - ובלבוש זה דווקא - אל עולמה של יהדות ספרד בסמוך לתחילת האלף השני לספירה, הציבה בפני הוגיה ומנהיגיה של יהדות זו אתגר חמור. לראשונה בתולדותיה נאלצה האמונה היהודית להתמודד מול שילוב מאיים של מבנה מחשבתי מפואר ומשוכלל, פרי יצירתו של האינטלקט האנושי ברמתו הגבוהה ביותר (כפי מה שנראה אז), בדמותן של המטאפיסיקה, האתיקה ותורת המדינה מיסודם של אפלטון ואריסטו – מצד אחד; ושל דת הנקיה מיסודות אליליים בדמותו של האיסלאם – מצד שני. משעה שאותה פילוסופיה, אותו מבנה מחשבתי משוכלל, גויס ע"י הוגים איסלאמיים על מנת לבסס את האיסלאם כדת האמת - כנגד היהדות, הפכו אלה - הפילוסופיה והאיסלאם - לגורם מאיים שיש להתמודד עמו. השילוב ביניהם איים לקעקע את יסודותיה של היהדות ולהביא עליה הרס וחורבן.
המטאפיסיקה היוונית הועמדה כנגד סיפור הבריאה שבתורה, האתיקה – כנגד אורח החיים של מצוות, ותורת המדינה – כנגד חוקת התורה כחוקה האידיאלית. מוחמד איים לרשת את מקומו של משה כנביא האלהים, ותורתו הקוראן את מקומה של תורת משה. מעתה יש להוכיח את אמיתותם, בלעדיותם ונצחיותם של נבואת משה והתורה שניתנה בידו, שרק מתוך כך ניתן לדחות את מוחמד ואת תורתו. ריה"ל ורמב"ם נטלו עליהם את משימת ההוכחה הזאת, כשדבריהם מכוונים בעיקר אל הציבור היהודי, אל תוך עולמה של היהדות פנימה.
את מגמתם זו ביטאו השנים במפורש. ריה"ל נתן לה ביטוי בספרו הכוזרי, בכותרת המשנה של הספר: "ספר התשובות לטענות נגד הדת המושפלת והבאת ראיות להגנה עליה"; ואילו הרמב"ם ביטא אותה בעצם השם 'מורה הנבוכים', שם שאותו הוא מבאר במכתבו שבראש הספר לתלמידו ר' יוסף, שאליו כביכול מיועד הספר, וכן בדברי ה'פתיחה' לספר.
אלא שכסניגוריה של היהדות הם נוקטים בקוי הגנה מנוגדים.
ריה"ל יוצא למתקפת נגד, והוא דוחה את הפילוסופיה כדרך לגילוי האמת ולהכרת אלהים, ומציג במקומה את דת ההתגלות שבמקרא כמקור היחידי לאמת. היהדות כדת איננה מזדהה עם האמת השכלית, אלא היא עומדת למעלה מכל שכל. לפיכך אין גם הנבואה עניין של השתלמות שכלית, ואף לא של השתלמות מוסרית, שאת אלה משיג גם הפילוסוף, אלא היא התגלות הבאה אל הנביא מבחוץ, והיא תלויה בגורמים שאין לפילוסופיה נגיעה בהם, קרי: קיום מצוות התורה על כל פרטיהן ודקדוקיהן, הולדה מזרע ישראל, ישיבה בארץ ישראל או בעבורה, ודיבור בלשון הקודש שרק בה היא מתגלמת. לעולם לא יוכל הפילוסוף להגיע למדרגת הנביא, באשר הנביא עומד במדרגה על אנושית, מלאכית-אלוהית. מכאן בטלה כל המטאפיסיקה האריסטוטלית, ומעמדו של הפילוסוף נדחה מפני מעמדו של הנביא. ממילא בטלה גם כל תורת האיסלאם הנשענת על אותה פילוסופיה ובטלה נבואתו של מוחמד.
אולם חשוב להבין שיחסו זה של ריה"ל אל הפילוסופיה ואל מקומה בדת אינו מבוסס בהכרח על אמונותיו ודעותיו שלו, אלא על מה שהוא רואה כקו הגנה נכון לנקוט בו. ריה"ל מוצא לנכון לבסס את הדת היהודית ואת עליונותה על הפילוסופיה על יסודות המצויים ביהדות עצמה, ולכן הוא אינו מעוניין לא במזיגה ולא בסינתיזה של יהדות ופילוסופיה, אלא להיפך. בהפרדה מוחלטת של התחומים. אלא שבחתירתו אל אותה מטרה, להוכיח את עליונותה של היהדות, אין הוא נרתע מלהשתמש גם בטיעוניה של אותה פילוסופיה כנשק להלחם בה עצמה, גם אם נראה מתוך זה שהוא סותר את דברי עצמו. כל ספר הכוזרי כולו, כמקשה אחת, מעיד על דרכו זו של ריה"ל. שהרי הוא מנסה לפתור למלך הכוזרי את חלומו בהשענו על טיעונים לוגיים, המכוונים אל המחשבה ולא אל ההכרה החושית. החבר אינו בעל נסים, אינו משתמש באותות ומופתים להוכחת צדקתו, אלא מנסה לשכנע ע"י הדיבור. להשגת מטרה זו הוא מגייס כל מה שעומד לרשותו – ובכלל זה גם את הפילוסופיה.
הרמב"ם נוקט באיסטרטגיה מנוגדת. במקום לצאת למתקפה חזיתית, הוא נוקט בערמה ומכה באויב במקום הפחות צפוי מכולם. במקום לדחות את הפילוסופיה, הוא מאמץ אותה, אפשר כמעט לומר שהוא בולע אותה, ומשתמש במושגיה ובמונחיה שלה כדי ללחום נגדה. כך, היהדות היא דת האמת דווקא משום שהיא הפילוסופיה העילאית. הן המטאפיסיקה, הן האתיקה והן תורת המדינה היווניות כבר הן מצויות בתורת משה, בדמותם של מעשה בראשית ומעשה מרכבה, בדמותן של מצוות התורה, ובדמותו של משה שבידו ניתנה תורה. הנביא איננו אלא הפילוסוף המושלם, גדול המוסר, המדינאי הדגול, בחינת ראש לראשונים והשלם שבשלמים. בראש כל הנביאים והפילוסופים גם יחד עומד משה, שכמוהו לא היה וכמוהו לא יהיה. ממילא מסתבר שכל תורה אחרת הסותרת את תורת משה ואת נבואתו היא שקרית.
ואולם גם כאן ספק אם הרמב"ם עצמו ראה בכל הטענות האלה משום אמת לאמיתה. אף הוא נתלה בהן מרצונו לטעון למען היהדות, ולשם כך מותר גם לפרש את הכתובים פירוש פילוסופי, אף שהרמב"ם יודע היטב שלא כך נתפרשו במסורת שלא הכירה את אריסטו.
כמגיניה של היהדות שותפים איפה הריה"ל והרמב"ם ביחסם אל הפילוסופיה, גם אם הם מנהלים את מלחמתם נגדה בדרכים שונות. כל טענותיהם הן בגדר לימוד סניגוריה, וסניגוריה מוצלחת אינה זו שבאה לחשוף את האמת אלא זו שבאה לשכנע את חבר המושבעים. לפיכך אין ריה"ל ורמב"ם אוחזים באותן טענות משום שהם רואים בהן אמיתות אבסולוטיות, אלא על מנת לסבר את אזנו של השומע, ולהניח את דעתו של הקורא. לפיכך נמצא פעמים הרבה ששניהם סוטים ממה שנראה כדרך המלך שלהם. לפעמים נוקטים כפל לשון, לפעמים סותרים את דברי עצמם מבלי שהקורא יחוש בכך (כך יש לקוות). ריה"ל נזקק הרבה לטיעונים פילוסופיים, והרמב"ם מצידו נוטש פעמים הרבה את אריסטו ואת תורתו ונשען על דברי תורה ודברי חכמים, הכל לפי צורך העניין ולפי מה שנראה בעיניהם ראוי להשגת מטרתם העליונה – הצגתה של היהדות כדת האמת.
הדרכים השונות הללו הביאו חוקרים והוגים וקוראים מן השורה, ביניהם גם ליבוביץ, לסברה שהשניים חלוקים ביניהם מעיקרם. ואולם כמאמינים וכנציגיה של האמונה היהודית, המתגלמת בקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות, הם עומדים ממש באותו מקום ואין ביניהם כלום.
בפרק זה תמצאו דברים הקרובים מאוד לדברים שכתב ברנדו לא מזמן. המעניין הוא שלא הוא לקח ממני ולא אני לקחתי ממנו, ואפילו לא ידענו איש על רעהו, ובכל זאת הגענו למסקנות דומות. כנגד זה, הגיע אורי למסקנות אחרות לגמרי.
בין ריה"ל לרמב"ם - ב
סיימנו את הפרק הקודם בשתי שאלות על הגותם של ריה"ל ושל רמב"ם: לשם מה נזקקו השנים להגות המתלבשת לבוש פילוסופי? ומדוע בכל זאת לבוש זה נראה כל כך שונה זה מזה?
את התשובות לשאלות אלה יש לחפש במגמה המשוקעת בהגותם של השנים, על רקע הסביבה התרבותית והרוחנית שבה הם פעלו ויצרו.
פלישתה של הפילוסופיה היוונית בלבושה הערבי - ובלבוש זה דווקא - אל עולמה של יהדות ספרד בסמוך לתחילת האלף השני לספירה, הציבה בפני הוגיה ומנהיגיה של יהדות זו אתגר חמור. לראשונה בתולדותיה נאלצה האמונה היהודית להתמודד מול שילוב מאיים של מבנה מחשבתי מפואר ומשוכלל, פרי יצירתו של האינטלקט האנושי ברמתו הגבוהה ביותר (כפי מה שנראה אז), בדמותן של המטאפיסיקה, האתיקה ותורת המדינה מיסודם של אפלטון ואריסטו – מצד אחד; ושל דת הנקיה מיסודות אליליים בדמותו של האיסלאם – מצד שני. משעה שאותה פילוסופיה, אותו מבנה מחשבתי משוכלל, גויס ע"י הוגים איסלאמיים על מנת לבסס את האיסלאם כדת האמת - כנגד היהדות, הפכו אלה - הפילוסופיה והאיסלאם - לגורם מאיים שיש להתמודד עמו. השילוב ביניהם איים לקעקע את יסודותיה של היהדות ולהביא עליה הרס וחורבן.
המטאפיסיקה היוונית הועמדה כנגד סיפור הבריאה שבתורה, האתיקה – כנגד אורח החיים של מצוות, ותורת המדינה – כנגד חוקת התורה כחוקה האידיאלית. מוחמד איים לרשת את מקומו של משה כנביא האלהים, ותורתו הקוראן את מקומה של תורת משה. מעתה יש להוכיח את אמיתותם, בלעדיותם ונצחיותם של נבואת משה והתורה שניתנה בידו, שרק מתוך כך ניתן לדחות את מוחמד ואת תורתו. ריה"ל ורמב"ם נטלו עליהם את משימת ההוכחה הזאת, כשדבריהם מכוונים בעיקר אל הציבור היהודי, אל תוך עולמה של היהדות פנימה.
את מגמתם זו ביטאו השנים במפורש. ריה"ל נתן לה ביטוי בספרו הכוזרי, בכותרת המשנה של הספר: "ספר התשובות לטענות נגד הדת המושפלת והבאת ראיות להגנה עליה"; ואילו הרמב"ם ביטא אותה בעצם השם 'מורה הנבוכים', שם שאותו הוא מבאר במכתבו שבראש הספר לתלמידו ר' יוסף, שאליו כביכול מיועד הספר, וכן בדברי ה'פתיחה' לספר.
אלא שכסניגוריה של היהדות הם נוקטים בקוי הגנה מנוגדים.
ריה"ל יוצא למתקפת נגד, והוא דוחה את הפילוסופיה כדרך לגילוי האמת ולהכרת אלהים, ומציג במקומה את דת ההתגלות שבמקרא כמקור היחידי לאמת. היהדות כדת איננה מזדהה עם האמת השכלית, אלא היא עומדת למעלה מכל שכל. לפיכך אין גם הנבואה עניין של השתלמות שכלית, ואף לא של השתלמות מוסרית, שאת אלה משיג גם הפילוסוף, אלא היא התגלות הבאה אל הנביא מבחוץ, והיא תלויה בגורמים שאין לפילוסופיה נגיעה בהם, קרי: קיום מצוות התורה על כל פרטיהן ודקדוקיהן, הולדה מזרע ישראל, ישיבה בארץ ישראל או בעבורה, ודיבור בלשון הקודש שרק בה היא מתגלמת. לעולם לא יוכל הפילוסוף להגיע למדרגת הנביא, באשר הנביא עומד במדרגה על אנושית, מלאכית-אלוהית. מכאן בטלה כל המטאפיסיקה האריסטוטלית, ומעמדו של הפילוסוף נדחה מפני מעמדו של הנביא. ממילא בטלה גם כל תורת האיסלאם הנשענת על אותה פילוסופיה ובטלה נבואתו של מוחמד.
אולם חשוב להבין שיחסו זה של ריה"ל אל הפילוסופיה ואל מקומה בדת אינו מבוסס בהכרח על אמונותיו ודעותיו שלו, אלא על מה שהוא רואה כקו הגנה נכון לנקוט בו. ריה"ל מוצא לנכון לבסס את הדת היהודית ואת עליונותה על הפילוסופיה על יסודות המצויים ביהדות עצמה, ולכן הוא אינו מעוניין לא במזיגה ולא בסינתיזה של יהדות ופילוסופיה, אלא להיפך. בהפרדה מוחלטת של התחומים. אלא שבחתירתו אל אותה מטרה, להוכיח את עליונותה של היהדות, אין הוא נרתע מלהשתמש גם בטיעוניה של אותה פילוסופיה כנשק להלחם בה עצמה, גם אם נראה מתוך זה שהוא סותר את דברי עצמו. כל ספר הכוזרי כולו, כמקשה אחת, מעיד על דרכו זו של ריה"ל. שהרי הוא מנסה לפתור למלך הכוזרי את חלומו בהשענו על טיעונים לוגיים, המכוונים אל המחשבה ולא אל ההכרה החושית. החבר אינו בעל נסים, אינו משתמש באותות ומופתים להוכחת צדקתו, אלא מנסה לשכנע ע"י הדיבור. להשגת מטרה זו הוא מגייס כל מה שעומד לרשותו – ובכלל זה גם את הפילוסופיה.
הרמב"ם נוקט באיסטרטגיה מנוגדת. במקום לצאת למתקפה חזיתית, הוא נוקט בערמה ומכה באויב במקום הפחות צפוי מכולם. במקום לדחות את הפילוסופיה, הוא מאמץ אותה, אפשר כמעט לומר שהוא בולע אותה, ומשתמש במושגיה ובמונחיה שלה כדי ללחום נגדה. כך, היהדות היא דת האמת דווקא משום שהיא הפילוסופיה העילאית. הן המטאפיסיקה, הן האתיקה והן תורת המדינה היווניות כבר הן מצויות בתורת משה, בדמותם של מעשה בראשית ומעשה מרכבה, בדמותן של מצוות התורה, ובדמותו של משה שבידו ניתנה תורה. הנביא איננו אלא הפילוסוף המושלם, גדול המוסר, המדינאי הדגול, בחינת ראש לראשונים והשלם שבשלמים. בראש כל הנביאים והפילוסופים גם יחד עומד משה, שכמוהו לא היה וכמוהו לא יהיה. ממילא מסתבר שכל תורה אחרת הסותרת את תורת משה ואת נבואתו היא שקרית.
ואולם גם כאן ספק אם הרמב"ם עצמו ראה בכל הטענות האלה משום אמת לאמיתה. אף הוא נתלה בהן מרצונו לטעון למען היהדות, ולשם כך מותר גם לפרש את הכתובים פירוש פילוסופי, אף שהרמב"ם יודע היטב שלא כך נתפרשו במסורת שלא הכירה את אריסטו.
כמגיניה של היהדות שותפים איפה הריה"ל והרמב"ם ביחסם אל הפילוסופיה, גם אם הם מנהלים את מלחמתם נגדה בדרכים שונות. כל טענותיהם הן בגדר לימוד סניגוריה, וסניגוריה מוצלחת אינה זו שבאה לחשוף את האמת אלא זו שבאה לשכנע את חבר המושבעים. לפיכך אין ריה"ל ורמב"ם אוחזים באותן טענות משום שהם רואים בהן אמיתות אבסולוטיות, אלא על מנת לסבר את אזנו של השומע, ולהניח את דעתו של הקורא. לפיכך נמצא פעמים הרבה ששניהם סוטים ממה שנראה כדרך המלך שלהם. לפעמים נוקטים כפל לשון, לפעמים סותרים את דברי עצמם מבלי שהקורא יחוש בכך (כך יש לקוות). ריה"ל נזקק הרבה לטיעונים פילוסופיים, והרמב"ם מצידו נוטש פעמים הרבה את אריסטו ואת תורתו ונשען על דברי תורה ודברי חכמים, הכל לפי צורך העניין ולפי מה שנראה בעיניהם ראוי להשגת מטרתם העליונה – הצגתה של היהדות כדת האמת.
הדרכים השונות הללו הביאו חוקרים והוגים וקוראים מן השורה, ביניהם גם ליבוביץ, לסברה שהשניים חלוקים ביניהם מעיקרם. ואולם כמאמינים וכנציגיה של האמונה היהודית, המתגלמת בקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות, הם עומדים ממש באותו מקום ואין ביניהם כלום.
