בין ריה"ל לרמב"ם
בהמשך לויכוח המעניין שהתפתח כאן בין ברנדו לאורי בהקשר למפעלו של הרמב"ם ולמעמדו בעולמה של היהדות, אני מביא בפניכם דברים שכתבתי לאיזה צורך לפני למעלה מעשר שנים. הדברים לא פורסמו עד עתה בשום מקום, ואני מעמיד אותם עתה לרשותכם ולביקורת (או הערכה) שלכם.
בין ריה"ל לרמב"ם
בהגות היהודית של ימי הביניים מתגבשות שתי תפיסות מנוגדות של מהות האמונה הדתית. האחת, זו המכונה "ראציונאליסטית", מזהה את האמונה עם הידיעה, או למצער מוצאת ביניהן קשר עמוק, כאשר המונח "ידיעה" מכוון אל ההכרה השכלית, המיוסדת על מושגים. בניגוד לה, עומדת האמונה שניתן לכנותה "אמפירית" או "אקסיסטנציאלית", וזו מיוסדת על תפיסת החושים וההתנסות הישירה בחווית ההתגלות.
יש הרואים ברמב"ם את הנציג המובהק של התפיסה הראציונאליסטית. עמדתו של הרמב"ם מוצגת כטוענת שרק באמצעות ההכרה השכלית מגיע האדם להכרת האל, ומזה לאהבתו וליראתו ולדבקות בו. כאילוסטרציה לדבר הזה אפשר להציע, לדוגמה, את עצם שמו של הספר הראשון בי"ד החזקה, ספר ה"מדע", וכן את הפסוק הפותח אותו "יסוד היסודות ואמוד החכמות לידע..." וגו'. וכן את דברי הסיום של הלכות תשובה, שהם גם דברי הסיום של ספר המדע כולו: "אינו אוהב (את) הקב"ה אלא בדעת שידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה. אם מעט, מעט. ואם הרבה, הרבה..." וגו'.
כנגד הרמב"ם יש המציבים את ריה"ל כנציג התפיסה המנוגדת. ספרו הכוזרי מוצג כמרד שריה"ל מתמרד נגד המסורת השכלתנית שנשתלטה בזמנו בהגות היהודית, ונגד הנסיונות ליצור סינתיזה בין הדת היהודית ובין הפילוסופיה היוונית. לדידו של ריה"ל, אלוהיו של הפילוסוף הוא אל קר ומנוכר, עיקרון של התבונה, מושג מטאפיסי, פרינצים לוגי, שכל נצחי המסוגר לנצח בתוך עצמו. בעוד שאלוהיו של המאמין היהודי הוא אל פרסונאלי, קרוב, אוהב, כועס, מקנא, מעניש, משגיח, מתערב במהלך ההיסטוריה ומכוון אותה ומנהיג את בני האדם במצוותיו. אין הכרת האל הזה מבוססת על התבוננות שכלית אלא על הנסיון ההיסטורי של ההתגלות, על החוויה האמפירית הישירה. מכאן פותח החבר בהכרזה "אני מאמין באלוהי אברהם, יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים ..."וגו'.
התפיסות המנוגדות הללו של מהות האמונה ויסודותיה מביאות את הרמב"ם מזה ואת ריה"ל מזה גם לפיתוח תורות נבואה מנוגדות, על כל פנים לכאורה. השכלתנות של הרמב"ם מביאה אותו לזהות את ההכרה הנבואית עם ההכרה הפילוסופית, ומכאן קירבתה היתרה הן לקוסמולוגיה ולמטאפיסיקה של אריסטו כמבארת את מנגנון ההתנבאות, והן לדמות הפילוסוף היווני כדמות האדם השלם, המגיע בכוחותיו הוא למדרגת השלמות האנושית, הקרובה מאוד לתפיסתו של הרמב"ם את דמות הנביא. ואילו ריה"ל דוחה את המטאפיסיקה האריסטוטלית ואפילו לועג לה. במקום הקירבה הגדולה שמוצא הרמב"ם בין הפילוסוף לנביא, מציב ריה"ל חיץ גבוה ביניהם. הפילוסוף אינו נבדל במהותו משאר בני אדם, ואילו מציאותו של הנביא היא מציאות על אנושית, מציאות אלוהית מלאכית, ומדרגתו היא למעלה ממדרגת אדם. הנבואה מעידה על סגולה מיוחדת, המכונה "עניין אלוהי". זו נקנית בחסד אלוהי בלבד, וקנויה רק לבני אדם שהם מזרע ישראל, ומתנבאים בלשון הקודש בארץ הקודש או בעבורה.
אבל בבחינה מדוקדקת יותר של הגותם השלמה של ריה"ל והרמב"ם, מתברר שיחסם אל הפילוסופיה אינו חד משמעי כלל וכלל, ולא ניתן להעמידו על דחיה טוטאלית מזה וקבלה שלמה מזה. אצל שניהם מתגלה דווקא יחס אמביוולנטי כלפי הפילוסופיה. שניהם מקבלים אותה כשהיא נוחה להם, ושניהם דוחים אותה כשהיא אינה נוחה להם.
עם כל התנגדותו המוצהרת של ריה"ל לפילוסופיה, הוא בונה את שיטתו על עקרונות פילוסופיים ומאמץ קטגוריות פילוסופיות, כגון חומר וצורה וכגון מושג הסיבתיות הפילוסופי. יוליוס גוטמן מעיד שהפילוסופיה שיהודה הלוי נלחם בה, היא היא שממציאה לו את יסוד ההסבר לצורך פירושן של תופעות דתיות. בשכל ובתבונה רואה ריה"ל כלים חיוניים להכרת האמת שבתורה ולעבודת השם "כי בהם יגיע האדם להתקרבות אל אלוהיו, לכן הקדימו בתפילתנו ברכת 'אתה חונן' לזו שאחריה...כדי שתהיה החכמה והדעת והבינה נתונות לתורה ולעבודה". סוף סוף, הרי החבר מנסה לשכנע את הכוזרי בדברים ובטיעונים שמן ההגיון, שהם הביטוי העילאי להכרה השכלית, ואינו עורך לפניו מחזה של מעשי ניסים (דוגמת מה שאנו מוצאים בפרשת 'תנורו של עכנאי').
מצד שני, אין אף הרמב"ם מעוניין בהכרה הפילוסופית עצמה כתכלית, אלא רק כאמצעי להכרת אלהים, ליראתו ולאהבתו. הוא מטעים וחוזר ומטעים את גישתו זו במקומות הרבה: בהקדמתו לפירוש המשנה, בפרק החמישי של שמונה פרקים, בשלושת הפרקים האחרונים של הלכות תשובה, בפרקים האחרונים של מו"נ, וביותר באגרתו לרב יונתן הכהן מלוניל. לפיכך אין הרמב"ם מקבל לא את הפילוסופיה בכלל ולא את אריסטו בפרט כמות שהם בשלמותם, אלא הוא מקרבם ומרחקם, מכניס בהם שינויים או אף מבטלם לגמרי, הכל בהתאם למה שנראה לו נחוץ לצרכיו ולמטרותיו. כזה הוא יחסו של הרמב"ם לחידוש העולם, לתפיסת הנס, לייחוד נבואת משה, למעמד הר סיני ועוד. חריפה במיוחד היא שלילתו של הרמב"ם את דעת הפילוסופים המכחישים את ידיעת השם והשגחתו על בני אדם.
נמצא שאלוהיו של הרמב"ם אינו אותו אל מרוחק ומנוכר המוצג כאלוהי הפילוסופים, אלא הוא דווקא האל החי, אלוהי האהבה של ריה"ל. גם אצל הרמב"ם, בדיוק כמו אצל ריה"ל, פועמת בעוז הכמיהה לקירבת אלהים, והם מבטאים כמיהה זו בכל יצירתם. אצל ריה"ל היא מתבטאת בעיקר בשירת הקודש שלו, אך היא שורה גם על הכוזרי, בעיקר בתיאור דמותו של החסיד. אצל הרמב"ם שורה רוח האהבה והיראה על כל יצירתו, ובאה לידי ביטויה העילאי בפרק העשירי של הלכות תשובה ובפרקים האחרונים של מו"נ. שניהם רואים בנבואה ובנביא את המדרגה העליונה של המציאות האנושית ואת פיסגת מאוויו של האדם, באשר הנביא הוא מי שזכה בחייו להדבק בעניין האלוהי במידה המירבית האפשרית לאדם. שניהם שיכורי אהבה לאלוהים. ועם זה, זהה אצל שניהם הדרך המובילה אל קרבת אלוהים ואל הנבואה, והיא דרך התורה והמצוות.
לשם מה איפה נזקקו השנים להגות המתלבשת לבוש פילוסופי? ומדוע בכל זאת לבוש זה נראה כל כך שונה זה מזה? על כך בפעם הבאה.
בהמשך לויכוח המעניין שהתפתח כאן בין ברנדו לאורי בהקשר למפעלו של הרמב"ם ולמעמדו בעולמה של היהדות, אני מביא בפניכם דברים שכתבתי לאיזה צורך לפני למעלה מעשר שנים. הדברים לא פורסמו עד עתה בשום מקום, ואני מעמיד אותם עתה לרשותכם ולביקורת (או הערכה) שלכם.
בין ריה"ל לרמב"ם
בהגות היהודית של ימי הביניים מתגבשות שתי תפיסות מנוגדות של מהות האמונה הדתית. האחת, זו המכונה "ראציונאליסטית", מזהה את האמונה עם הידיעה, או למצער מוצאת ביניהן קשר עמוק, כאשר המונח "ידיעה" מכוון אל ההכרה השכלית, המיוסדת על מושגים. בניגוד לה, עומדת האמונה שניתן לכנותה "אמפירית" או "אקסיסטנציאלית", וזו מיוסדת על תפיסת החושים וההתנסות הישירה בחווית ההתגלות.
יש הרואים ברמב"ם את הנציג המובהק של התפיסה הראציונאליסטית. עמדתו של הרמב"ם מוצגת כטוענת שרק באמצעות ההכרה השכלית מגיע האדם להכרת האל, ומזה לאהבתו וליראתו ולדבקות בו. כאילוסטרציה לדבר הזה אפשר להציע, לדוגמה, את עצם שמו של הספר הראשון בי"ד החזקה, ספר ה"מדע", וכן את הפסוק הפותח אותו "יסוד היסודות ואמוד החכמות לידע..." וגו'. וכן את דברי הסיום של הלכות תשובה, שהם גם דברי הסיום של ספר המדע כולו: "אינו אוהב (את) הקב"ה אלא בדעת שידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה. אם מעט, מעט. ואם הרבה, הרבה..." וגו'.
כנגד הרמב"ם יש המציבים את ריה"ל כנציג התפיסה המנוגדת. ספרו הכוזרי מוצג כמרד שריה"ל מתמרד נגד המסורת השכלתנית שנשתלטה בזמנו בהגות היהודית, ונגד הנסיונות ליצור סינתיזה בין הדת היהודית ובין הפילוסופיה היוונית. לדידו של ריה"ל, אלוהיו של הפילוסוף הוא אל קר ומנוכר, עיקרון של התבונה, מושג מטאפיסי, פרינצים לוגי, שכל נצחי המסוגר לנצח בתוך עצמו. בעוד שאלוהיו של המאמין היהודי הוא אל פרסונאלי, קרוב, אוהב, כועס, מקנא, מעניש, משגיח, מתערב במהלך ההיסטוריה ומכוון אותה ומנהיג את בני האדם במצוותיו. אין הכרת האל הזה מבוססת על התבוננות שכלית אלא על הנסיון ההיסטורי של ההתגלות, על החוויה האמפירית הישירה. מכאן פותח החבר בהכרזה "אני מאמין באלוהי אברהם, יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים ..."וגו'.
התפיסות המנוגדות הללו של מהות האמונה ויסודותיה מביאות את הרמב"ם מזה ואת ריה"ל מזה גם לפיתוח תורות נבואה מנוגדות, על כל פנים לכאורה. השכלתנות של הרמב"ם מביאה אותו לזהות את ההכרה הנבואית עם ההכרה הפילוסופית, ומכאן קירבתה היתרה הן לקוסמולוגיה ולמטאפיסיקה של אריסטו כמבארת את מנגנון ההתנבאות, והן לדמות הפילוסוף היווני כדמות האדם השלם, המגיע בכוחותיו הוא למדרגת השלמות האנושית, הקרובה מאוד לתפיסתו של הרמב"ם את דמות הנביא. ואילו ריה"ל דוחה את המטאפיסיקה האריסטוטלית ואפילו לועג לה. במקום הקירבה הגדולה שמוצא הרמב"ם בין הפילוסוף לנביא, מציב ריה"ל חיץ גבוה ביניהם. הפילוסוף אינו נבדל במהותו משאר בני אדם, ואילו מציאותו של הנביא היא מציאות על אנושית, מציאות אלוהית מלאכית, ומדרגתו היא למעלה ממדרגת אדם. הנבואה מעידה על סגולה מיוחדת, המכונה "עניין אלוהי". זו נקנית בחסד אלוהי בלבד, וקנויה רק לבני אדם שהם מזרע ישראל, ומתנבאים בלשון הקודש בארץ הקודש או בעבורה.
אבל בבחינה מדוקדקת יותר של הגותם השלמה של ריה"ל והרמב"ם, מתברר שיחסם אל הפילוסופיה אינו חד משמעי כלל וכלל, ולא ניתן להעמידו על דחיה טוטאלית מזה וקבלה שלמה מזה. אצל שניהם מתגלה דווקא יחס אמביוולנטי כלפי הפילוסופיה. שניהם מקבלים אותה כשהיא נוחה להם, ושניהם דוחים אותה כשהיא אינה נוחה להם.
עם כל התנגדותו המוצהרת של ריה"ל לפילוסופיה, הוא בונה את שיטתו על עקרונות פילוסופיים ומאמץ קטגוריות פילוסופיות, כגון חומר וצורה וכגון מושג הסיבתיות הפילוסופי. יוליוס גוטמן מעיד שהפילוסופיה שיהודה הלוי נלחם בה, היא היא שממציאה לו את יסוד ההסבר לצורך פירושן של תופעות דתיות. בשכל ובתבונה רואה ריה"ל כלים חיוניים להכרת האמת שבתורה ולעבודת השם "כי בהם יגיע האדם להתקרבות אל אלוהיו, לכן הקדימו בתפילתנו ברכת 'אתה חונן' לזו שאחריה...כדי שתהיה החכמה והדעת והבינה נתונות לתורה ולעבודה". סוף סוף, הרי החבר מנסה לשכנע את הכוזרי בדברים ובטיעונים שמן ההגיון, שהם הביטוי העילאי להכרה השכלית, ואינו עורך לפניו מחזה של מעשי ניסים (דוגמת מה שאנו מוצאים בפרשת 'תנורו של עכנאי').
מצד שני, אין אף הרמב"ם מעוניין בהכרה הפילוסופית עצמה כתכלית, אלא רק כאמצעי להכרת אלהים, ליראתו ולאהבתו. הוא מטעים וחוזר ומטעים את גישתו זו במקומות הרבה: בהקדמתו לפירוש המשנה, בפרק החמישי של שמונה פרקים, בשלושת הפרקים האחרונים של הלכות תשובה, בפרקים האחרונים של מו"נ, וביותר באגרתו לרב יונתן הכהן מלוניל. לפיכך אין הרמב"ם מקבל לא את הפילוסופיה בכלל ולא את אריסטו בפרט כמות שהם בשלמותם, אלא הוא מקרבם ומרחקם, מכניס בהם שינויים או אף מבטלם לגמרי, הכל בהתאם למה שנראה לו נחוץ לצרכיו ולמטרותיו. כזה הוא יחסו של הרמב"ם לחידוש העולם, לתפיסת הנס, לייחוד נבואת משה, למעמד הר סיני ועוד. חריפה במיוחד היא שלילתו של הרמב"ם את דעת הפילוסופים המכחישים את ידיעת השם והשגחתו על בני אדם.
נמצא שאלוהיו של הרמב"ם אינו אותו אל מרוחק ומנוכר המוצג כאלוהי הפילוסופים, אלא הוא דווקא האל החי, אלוהי האהבה של ריה"ל. גם אצל הרמב"ם, בדיוק כמו אצל ריה"ל, פועמת בעוז הכמיהה לקירבת אלהים, והם מבטאים כמיהה זו בכל יצירתם. אצל ריה"ל היא מתבטאת בעיקר בשירת הקודש שלו, אך היא שורה גם על הכוזרי, בעיקר בתיאור דמותו של החסיד. אצל הרמב"ם שורה רוח האהבה והיראה על כל יצירתו, ובאה לידי ביטויה העילאי בפרק העשירי של הלכות תשובה ובפרקים האחרונים של מו"נ. שניהם רואים בנבואה ובנביא את המדרגה העליונה של המציאות האנושית ואת פיסגת מאוויו של האדם, באשר הנביא הוא מי שזכה בחייו להדבק בעניין האלוהי במידה המירבית האפשרית לאדם. שניהם שיכורי אהבה לאלוהים. ועם זה, זהה אצל שניהם הדרך המובילה אל קרבת אלוהים ואל הנבואה, והיא דרך התורה והמצוות.
לשם מה איפה נזקקו השנים להגות המתלבשת לבוש פילוסופי? ומדוע בכל זאת לבוש זה נראה כל כך שונה זה מזה? על כך בפעם הבאה.
ולכן מדרגת הנבואה נמנעת מהם. יש משהו בקריאת פילוסופיה שמוציא מאיזון נפשי. עם זאת- מקרבם יש ברי מזל שמסוגלים לסנתז את הפילוסופיה לרמה דיאלקטית לאחר זמן מה- מי יותר ומי פחות. ויותר ברי מזל הם אלו שלמדו פילוסופיה באמצעות שיחה ולא באמצעות ספרים כי אצלם מלכתחילה לא יושבת הפילוסופיה כאבן שאין לה הופכין. בקרב הפילוסופים היווניים היה מקובל ללמוד באמצעות שיחה וכל הדיאלוגים האפלטוניים הם הרי תיעוד של שיחות (גם אם דמיוניות).