בינה יתרה (כל הסיפור)
עיניו של אילן בהו בקהל האנשים שהתרוצץ לפניו. הוא לא הצליח למקד את מבטו, לפניו השתפך נהר נוסעים אל תוכו של אולם קבלה ענק. כמה רגעים חלפו, לבסוף התעורר מחלומו. דבר מה הדהד במוחו - בעל חשיבות, הוא נזכר במעבורת שלו - היא תמריא בעוד ארבעים וחמש דקות. המחשבה על כך גרמה לדקירה במרכז ראשו. הוא שוב מאחר. כשניסה להשקיט את מצפונו בכך שטען, שפעם זו אינה באשמתו, הרי הקפיצו אותו ברגע האחרון, כאב הראש התחזק מעט. הוא לא חיבב הפתעות כלל ועיקר. הוא הזדרז למצוא בקע דק בתוך נחילי הנוסעים שלפניו, ואז כמו גרגר אבק, נשאב ונעלם. הוא לא היה מהמקללים ומהדוחפים אבל דאג להיצמד לגבו של טיפוס לחוץ ולא נימוסי, הדבר לא היה הוגן אבל.. תכסיס ההצמדות היה הסיכוי האחרון שלו. "המדריך הרוחני" שדהר לפניו תורתו היתה אומנותו, וחיש קל כבר עמד בנקודת הרישום-הראשוני. ברגע שעצר החלו הקללות וגם בזה הראה הלה בקיאות לשונית. אילן רצה לטפוח על שכמו לאות הוקרה אך חשש לחייו. הוא החליט שזה הזמן לבצע את הקפיצה אל עבר קיצור הדרך. המרחק היה מעט יותר מכלום, אך בכל רגע שחישב לזנק, הזדמן נוסע ועמד בדיוק בדרכו. כעבור דקה הרגיש שאינו יכול להתאפק. הוא נחת על נוסע זקן שנפל מיד על הרצפה הלחה. הלה הביט בו בהשתאות. "חמישים שנה אני טס מכאן. לא ראיתי דבר כזה! קפיצה על בן אדם שעומד באמצע התור. איזה סוג של אידיוט? לא ראיתי דבר כזה!" הוא עזר לזקן לעמוד והלה לא הביט לעברו יותר. כשהמשיך בדרכו שמע גרגור אחרון מכוונו של הזקן. "מפגר כזה, אף אחד לא יאמין לי." אילן צלל מבלי אויר בהרגשת הכלימה ששטפה אותו, בעיקר התבייש מעצמו. זה באמת קרה? נפילות ברמה האישית היו לכל האנשים אך דבר כזה. מה עבר לי בראש? לקפוץ על בן אדם ולהפיל אותו לרצפה – העיקר לא לאחר? הוא זקן כזה! יכול להיות אבא שלי. הוא איים על עצמו שהעניין אינו סגור כלל. והדין יחרץ ללא רחמים. הוא המשיך לרוץ. לאחר דקות בודדות כבר עמד בשטח שערי העזיבה. הרצפה המתכתית השתרעה על אלפי מטרים רבועים. הולו-פרסומות השתוללו בחלל האולם, הן החליפו מצורה לצורה, לעיתים הסתלסלו כעשן דק ונעלמו אל תוך התקרה, לעיתים בצעו מחול עליז ומתגלגל, וכשסיימו הצגתן, המשיכו בטיסה בינות הילדים המשולהבים. הולו-פרסומת אחת הסתלסלה ולפתה את רגלו של אילן, היא השמיעה גניחה מוזיקלית קצרה. "אנחנו רוצים את הכסף שלך אדוני, ובתמורה, מוכנים לתת הרבה פחות – בנק קרדיט לאומי, היחידה לחליפת מטבע." הוא ניסה למעוך אותה, מבלי הצלחה. הוא פסע מספר צעדים מהירים, כשלפתע נוכח שמשהו עדיין כרוך ברגלו. היא שוב זמרה. "נפגעת הא? זו היתה בדיחה אדוני, באמת יש לנו שערים טובים. היי! לאן אתה הולך? אני מקווה שאתה לא ניגש לקצביה של פועלים? רגע אחד! חכה רגע! אני על אחוזים!" אילן הוציא מצת אלקטרוני מכיסו וההולו-פרסומת יבבה ונעלמה מיד. הוא חשב על כך שהפרסומות הגיעו לדרגת עצמאות כזו שחסר כלום עד שיתאפשר להם לתבוע אזרחים לדין. זה הרתיח אותו שבזבזו בינה מלאכותית יקרה על פרסומת לאטריות תאילנדיות ולרוכסנים חשמליים. הוא המציא להם שם - לאנשי הפרסומת, האופנה, והטכנולוגיה – שודדי לב – לא פחות ולא יותר. ככל שהוסיף לחשוב על כך התרתח. פעם הכל היה טבעי - השד של אמא ודבר לא עוד. הבעיה התחילה מהגמילה מאמא, זה זורק אותך לים המשועממים. שם ישנן ספינות רק לשודדי הלב. הן יפות ומרווחות והים כל כך משעמם שבא לך למות. זה ממש חטא לא לעלות על סיפון של אחת מהספינות. מי לא עולה? גם אני עליתי. אבל יש הבדל! כי אילן זוכר את הים הפשוט והמשעמם – משם כולם באים. בסובלנות רבה נושא את שודדי הלב על גליו. ואז כשנמאס לו מהשטויות, הוא עושה שריר ואוכל שודד אחד או יותר. "הסערות בים" הרגיעו אותו. הוא ניגש לדלפק מידע ודיילת חמורת סבר פנתה אליו. "במה אפשר לעזור?" אילן הביט בשעונו. "שברתי שיא", לחש לעצמו. ולדיילת אמר, "המעבורת שלי ממריאה בעוד עשרים ושתיים דקות." היא בהתה באויר שמעל ראשו. "תתפוס את הבאה." "המדים שלי, לא עוזרים לך להבין את השלב הבא? המעבורת צריכה אותי כמו שאני צריך אותה!" הוא הבחין בשינוי מזערי במבטה. כנראה שיש סיכוי לחש לעצמו. "תשמע חבוב, מבחינתי השלב הבא זה המכבסה, ואתה בטח צוחק אם אתה חושב שאני מחזיקה משהו כזה בתוך הדלפק?" הוא היה משוכנע שאחרי הלידה הזו הוריה הסתפקו בעוד מספר דגי נוי ודי. הוא המהם לעצמו משום ששכח מה רצה לשאול. מצחה התכווץ. "אמרת משהו?" "שאלתי היכן השרוול של ארבע חמש אפס?" "שם." הצביעה לכוון צפון. הוא נלחם בעצמו האם להסתמך על הכוון שהראתה לו, כשהברירה היתה להיוועץ בהולו-פרסומת. הוא וויתר על כך – המצת יהיה הכרחי לדברים חשובים יותר – הוא השתוקק לעשן והשתעשע במחשבה כיצד תהיה ההרגשה לעשן הולו פרסומת כזו. כשנכנס בפתח השרוול, התרומם דרגשנוע משמאלו והמתין. הוא התיישב בחוסר סבלנות והביט אל מעל ראשו, הולו-פרסומת ריחפה בעצבנות כמטר וחצי מעליו. עוד לפני שהספיק לעמוד על מנת לברוח, החל הדרגשנוע להאיץ. הפרסומת ניסתה לבצע את המוטל עליה כשאילן ניסה לחשמלה בעזרת מצתו, כשפעמיים כמעט ונפלט מהדרגשנוע שהתרוצץ בזריזות. לבסוף התייאש והתיישב במקומו כשהוכרח לצפות באותה הצגה בפעם השישית. הדרגשנוע החל להאט ולבסוף עמד מלכת. ההולו-פרסומת נעלמה מיד. כשהגיע למקום שנראה כסופו של המסדרון, פגשו עיניו בשער ובדיילת. היא חייכה אליו ואמרה. "האחרון הבלעדי שלנו." אילן החליף לפרצוף פלאי, "ו?" הוא ניחש לקראת מה זה הולך. היא הביטה בו בזלזול. "ואתה באמת צריך לדעת? אני לא רוצה להיות מגעילה." "עדיין יש כמה דקות." "ולך לא אכפת לבזבז אותן." "הקפיצו אותי מיידל'ה". "הם חושבים שאתה אוהב את זה אילן." היא תקתקה את סחוס באופן שהרגיז אותו. "אתה יודע איך קוראים לך? המוקפץ - כמו האטריות התאילנדיות מההולו-פרסומת. תגיד, אני לא יכולה להתאפק אבל אין לך טיפה של כבוד עצמי לחיים הפרטיים שלך? הכל זה רק שעות נוספות?" הוא ידע שזו האמת - הרבה מאד שעות נוספות, אבל אחרי האסון לא היה לו משהו יותר טוב שהעסיק אותו; לפני שנעלם בתוך השרוול אמר לה. "זה התחיל אצל אבא בתור תחביב הטסת טיסנים ונגמר אצלי בתור טייס חברה. אני ילד טוב של אבא. אבא התעקש ואני לא. למה לא? הוא הביא אותי לחיות פה הא? לא סתם השרצה ופיטום! הדרכה וכיוון נכון? אז אני קורא לזה כיבוד הורים, ולמוקפץ התאילנדי אני קורא אחריות – חסר להם טייס היום, בעוד שבוע ושוב ושוב – הם צריכים עזרה, אני לבד לצערי." זה דקר את הלב שלו כשאמר את זה. " – מה הבעיה? דיזינגוף, ריקודים ובירה?" הוא היה מתורגל בשאלה הזו ובייחוד בתשובה, בדרך כלל זה השאיר אותם עם משהו לחשוב. לא שהוא חשב שמחוץ לעבודה בירה היא שארית החיים, אבל הוא ידע שזה מה שהיא עושה; ולא שהיא היחידה שעושה את זה, אבל כשהיא דיברה כך, הוא נדלק. מעברו השני של השער נמתח שרוול דק וחשוף קירות. שריקות לחץ אויר לחששו ותאורה צהובה ריצדה בעצבנות. כעבור פחות מדקה, עמד ליד דלת המעבורת כשראשו מבצבץ פנימה. הוא היה באזור הזנב, רעש התנורים שחיממו את מנות הארוחה הראשונה, החריש את אוזניו. הוא קפץ מעבר למפתן הדלת ונבלע בהמולת המטבח. דיילים התרוצצו מימינו ומשמאלו, חלקם סופרים מנות מזון, אחרים מכינים את עגלות המשקה ואחד ניהל רשימה שאותה אילן לא הצליח לקרוא. דייל שמנמן וחייכן ניגש אליו. "בעיות?" אילן מתח את פיו לצדדים. "המוקפץ."
עיניו של אילן בהו בקהל האנשים שהתרוצץ לפניו. הוא לא הצליח למקד את מבטו, לפניו השתפך נהר נוסעים אל תוכו של אולם קבלה ענק. כמה רגעים חלפו, לבסוף התעורר מחלומו. דבר מה הדהד במוחו - בעל חשיבות, הוא נזכר במעבורת שלו - היא תמריא בעוד ארבעים וחמש דקות. המחשבה על כך גרמה לדקירה במרכז ראשו. הוא שוב מאחר. כשניסה להשקיט את מצפונו בכך שטען, שפעם זו אינה באשמתו, הרי הקפיצו אותו ברגע האחרון, כאב הראש התחזק מעט. הוא לא חיבב הפתעות כלל ועיקר. הוא הזדרז למצוא בקע דק בתוך נחילי הנוסעים שלפניו, ואז כמו גרגר אבק, נשאב ונעלם. הוא לא היה מהמקללים ומהדוחפים אבל דאג להיצמד לגבו של טיפוס לחוץ ולא נימוסי, הדבר לא היה הוגן אבל.. תכסיס ההצמדות היה הסיכוי האחרון שלו. "המדריך הרוחני" שדהר לפניו תורתו היתה אומנותו, וחיש קל כבר עמד בנקודת הרישום-הראשוני. ברגע שעצר החלו הקללות וגם בזה הראה הלה בקיאות לשונית. אילן רצה לטפוח על שכמו לאות הוקרה אך חשש לחייו. הוא החליט שזה הזמן לבצע את הקפיצה אל עבר קיצור הדרך. המרחק היה מעט יותר מכלום, אך בכל רגע שחישב לזנק, הזדמן נוסע ועמד בדיוק בדרכו. כעבור דקה הרגיש שאינו יכול להתאפק. הוא נחת על נוסע זקן שנפל מיד על הרצפה הלחה. הלה הביט בו בהשתאות. "חמישים שנה אני טס מכאן. לא ראיתי דבר כזה! קפיצה על בן אדם שעומד באמצע התור. איזה סוג של אידיוט? לא ראיתי דבר כזה!" הוא עזר לזקן לעמוד והלה לא הביט לעברו יותר. כשהמשיך בדרכו שמע גרגור אחרון מכוונו של הזקן. "מפגר כזה, אף אחד לא יאמין לי." אילן צלל מבלי אויר בהרגשת הכלימה ששטפה אותו, בעיקר התבייש מעצמו. זה באמת קרה? נפילות ברמה האישית היו לכל האנשים אך דבר כזה. מה עבר לי בראש? לקפוץ על בן אדם ולהפיל אותו לרצפה – העיקר לא לאחר? הוא זקן כזה! יכול להיות אבא שלי. הוא איים על עצמו שהעניין אינו סגור כלל. והדין יחרץ ללא רחמים. הוא המשיך לרוץ. לאחר דקות בודדות כבר עמד בשטח שערי העזיבה. הרצפה המתכתית השתרעה על אלפי מטרים רבועים. הולו-פרסומות השתוללו בחלל האולם, הן החליפו מצורה לצורה, לעיתים הסתלסלו כעשן דק ונעלמו אל תוך התקרה, לעיתים בצעו מחול עליז ומתגלגל, וכשסיימו הצגתן, המשיכו בטיסה בינות הילדים המשולהבים. הולו-פרסומת אחת הסתלסלה ולפתה את רגלו של אילן, היא השמיעה גניחה מוזיקלית קצרה. "אנחנו רוצים את הכסף שלך אדוני, ובתמורה, מוכנים לתת הרבה פחות – בנק קרדיט לאומי, היחידה לחליפת מטבע." הוא ניסה למעוך אותה, מבלי הצלחה. הוא פסע מספר צעדים מהירים, כשלפתע נוכח שמשהו עדיין כרוך ברגלו. היא שוב זמרה. "נפגעת הא? זו היתה בדיחה אדוני, באמת יש לנו שערים טובים. היי! לאן אתה הולך? אני מקווה שאתה לא ניגש לקצביה של פועלים? רגע אחד! חכה רגע! אני על אחוזים!" אילן הוציא מצת אלקטרוני מכיסו וההולו-פרסומת יבבה ונעלמה מיד. הוא חשב על כך שהפרסומות הגיעו לדרגת עצמאות כזו שחסר כלום עד שיתאפשר להם לתבוע אזרחים לדין. זה הרתיח אותו שבזבזו בינה מלאכותית יקרה על פרסומת לאטריות תאילנדיות ולרוכסנים חשמליים. הוא המציא להם שם - לאנשי הפרסומת, האופנה, והטכנולוגיה – שודדי לב – לא פחות ולא יותר. ככל שהוסיף לחשוב על כך התרתח. פעם הכל היה טבעי - השד של אמא ודבר לא עוד. הבעיה התחילה מהגמילה מאמא, זה זורק אותך לים המשועממים. שם ישנן ספינות רק לשודדי הלב. הן יפות ומרווחות והים כל כך משעמם שבא לך למות. זה ממש חטא לא לעלות על סיפון של אחת מהספינות. מי לא עולה? גם אני עליתי. אבל יש הבדל! כי אילן זוכר את הים הפשוט והמשעמם – משם כולם באים. בסובלנות רבה נושא את שודדי הלב על גליו. ואז כשנמאס לו מהשטויות, הוא עושה שריר ואוכל שודד אחד או יותר. "הסערות בים" הרגיעו אותו. הוא ניגש לדלפק מידע ודיילת חמורת סבר פנתה אליו. "במה אפשר לעזור?" אילן הביט בשעונו. "שברתי שיא", לחש לעצמו. ולדיילת אמר, "המעבורת שלי ממריאה בעוד עשרים ושתיים דקות." היא בהתה באויר שמעל ראשו. "תתפוס את הבאה." "המדים שלי, לא עוזרים לך להבין את השלב הבא? המעבורת צריכה אותי כמו שאני צריך אותה!" הוא הבחין בשינוי מזערי במבטה. כנראה שיש סיכוי לחש לעצמו. "תשמע חבוב, מבחינתי השלב הבא זה המכבסה, ואתה בטח צוחק אם אתה חושב שאני מחזיקה משהו כזה בתוך הדלפק?" הוא היה משוכנע שאחרי הלידה הזו הוריה הסתפקו בעוד מספר דגי נוי ודי. הוא המהם לעצמו משום ששכח מה רצה לשאול. מצחה התכווץ. "אמרת משהו?" "שאלתי היכן השרוול של ארבע חמש אפס?" "שם." הצביעה לכוון צפון. הוא נלחם בעצמו האם להסתמך על הכוון שהראתה לו, כשהברירה היתה להיוועץ בהולו-פרסומת. הוא וויתר על כך – המצת יהיה הכרחי לדברים חשובים יותר – הוא השתוקק לעשן והשתעשע במחשבה כיצד תהיה ההרגשה לעשן הולו פרסומת כזו. כשנכנס בפתח השרוול, התרומם דרגשנוע משמאלו והמתין. הוא התיישב בחוסר סבלנות והביט אל מעל ראשו, הולו-פרסומת ריחפה בעצבנות כמטר וחצי מעליו. עוד לפני שהספיק לעמוד על מנת לברוח, החל הדרגשנוע להאיץ. הפרסומת ניסתה לבצע את המוטל עליה כשאילן ניסה לחשמלה בעזרת מצתו, כשפעמיים כמעט ונפלט מהדרגשנוע שהתרוצץ בזריזות. לבסוף התייאש והתיישב במקומו כשהוכרח לצפות באותה הצגה בפעם השישית. הדרגשנוע החל להאט ולבסוף עמד מלכת. ההולו-פרסומת נעלמה מיד. כשהגיע למקום שנראה כסופו של המסדרון, פגשו עיניו בשער ובדיילת. היא חייכה אליו ואמרה. "האחרון הבלעדי שלנו." אילן החליף לפרצוף פלאי, "ו?" הוא ניחש לקראת מה זה הולך. היא הביטה בו בזלזול. "ואתה באמת צריך לדעת? אני לא רוצה להיות מגעילה." "עדיין יש כמה דקות." "ולך לא אכפת לבזבז אותן." "הקפיצו אותי מיידל'ה". "הם חושבים שאתה אוהב את זה אילן." היא תקתקה את סחוס באופן שהרגיז אותו. "אתה יודע איך קוראים לך? המוקפץ - כמו האטריות התאילנדיות מההולו-פרסומת. תגיד, אני לא יכולה להתאפק אבל אין לך טיפה של כבוד עצמי לחיים הפרטיים שלך? הכל זה רק שעות נוספות?" הוא ידע שזו האמת - הרבה מאד שעות נוספות, אבל אחרי האסון לא היה לו משהו יותר טוב שהעסיק אותו; לפני שנעלם בתוך השרוול אמר לה. "זה התחיל אצל אבא בתור תחביב הטסת טיסנים ונגמר אצלי בתור טייס חברה. אני ילד טוב של אבא. אבא התעקש ואני לא. למה לא? הוא הביא אותי לחיות פה הא? לא סתם השרצה ופיטום! הדרכה וכיוון נכון? אז אני קורא לזה כיבוד הורים, ולמוקפץ התאילנדי אני קורא אחריות – חסר להם טייס היום, בעוד שבוע ושוב ושוב – הם צריכים עזרה, אני לבד לצערי." זה דקר את הלב שלו כשאמר את זה. " – מה הבעיה? דיזינגוף, ריקודים ובירה?" הוא היה מתורגל בשאלה הזו ובייחוד בתשובה, בדרך כלל זה השאיר אותם עם משהו לחשוב. לא שהוא חשב שמחוץ לעבודה בירה היא שארית החיים, אבל הוא ידע שזה מה שהיא עושה; ולא שהיא היחידה שעושה את זה, אבל כשהיא דיברה כך, הוא נדלק. מעברו השני של השער נמתח שרוול דק וחשוף קירות. שריקות לחץ אויר לחששו ותאורה צהובה ריצדה בעצבנות. כעבור פחות מדקה, עמד ליד דלת המעבורת כשראשו מבצבץ פנימה. הוא היה באזור הזנב, רעש התנורים שחיממו את מנות הארוחה הראשונה, החריש את אוזניו. הוא קפץ מעבר למפתן הדלת ונבלע בהמולת המטבח. דיילים התרוצצו מימינו ומשמאלו, חלקם סופרים מנות מזון, אחרים מכינים את עגלות המשקה ואחד ניהל רשימה שאותה אילן לא הצליח לקרוא. דייל שמנמן וחייכן ניגש אליו. "בעיות?" אילן מתח את פיו לצדדים. "המוקפץ."