בינה יתרה 1
עיניו של אילן בהו במאות ראשי האנשים שחלפו לפניו. הוא לא הצליח למקד את מבטו, לפניו השתפך נהר נוסעים אל תוכו של אולם קבלה ענק. כמה רגעים חלפו, מאות נוסעים חלפו כשהתעורר מחלומו. משהו הדהד במוחו, הוא נזכר במעבורת שלו, היא תמריא בעוד ארבעים וחמש דקות. המחשבה על כך גרמה לכאב עז במרכז ראשו. הוא שוב מאחר. כשניסה להשקיט את מצפונו בכך שטען, שפעם זו אינה באשמתו – הרי הקפיצו אותו ברגע האחרון, כאב הראש התחזק מעט. הוא הזדרז למצוא בקע דק בתוך נחילי הנוסעים שלפניו, ואז כמו גרגר אבק, נשאב ונעלם. הוא לא היה מהמקללים ומהדוחפים אבל דאג להיצמד לגבו של טיפוס לחוץ ולא נימוסי. ההמון העוטף אותו נע אל עבר נקודת הרישום-הראשוני. הוא קיווה שהקבוצה תבלום בזמן. הם בלמו. אז החלו הקללות. הוא החליט שכעת הזמן לבצע את הקפיצה אל עבר קיצור הדרך. המרחק היה קצר, אך בכל רגע שחישב לזנק, הזדמן נוסע ועמד בדיוק בדרכו. כעבור דקה הרגיש שאינו יכול להתאפק. הוא נחת על נוסע זקן שנפל מיד על הרצפה הלחה. הלה הביט בו בהשתאות. "חמישים שנה אני טס מכאן. לא ראיתי דבר כזה! קפיצה על בן אדם שעומד באמצע התור. איזה סוג של אידיוט? לא ראיתי דבר כזה!" הוא עזר לזקן לעמוד והלה לא הביט לעברו יותר. כשהמשיך בדרכו שמע גרגור אחרון מכוונו של הזקן. "מפגר כזה, אף אחד לא יאמין לי." לאחר דקות בודדות כבר עמד בשטח שערי העזיבה. הרצפה המתכתית השתרעה על אלפי מטרים רבועים. הולו-פרסומות השתוללו בחלל האולם, הן החליפו מצורה לצורה, לעיתים הסתלסלו כעשן דק ונעלמו אל תוך התקרה, לעיתים בצעו מחול עליז ומתגלגל, וכשסיימו הצגתן, המשיכו בטיסה בינות הילדים המשולהבים. הולו-פרסומת אחת הסתלסלה ולפתה את רגלו של אילן, היא השמיעה גניחה מוזיקלית קצרה. "אנחנו רוצים את הכסף שלך אדוני, ובתמורה, מוכנים לתת הרבה פחות – בנק קרדיט לאומי, היחידה לחליפת מטבע." הוא ניסה למעוך אותה, מבלי הצלחה. הוא פסע מספר צעדים מהירים, כשלפתע נוכח שמשהו עדיין כרוך ברגלו. היא שוב זמרה. "נפגעת הא? זו היתה בדיחה אדוני, באמת יש לנו שערים טובים. היי! לאן אתה הולך? אני מקווה שאתה לא ניגש לקצביה של פועלים? רגע אחד! חכה רגע! אני על אחוזים!" אילן הוציא מצת אלקטרוני מכיסו וההולו-פרסומת יבבה ונעלמה מיד. הוא ניגש לדלפק המידע ודיילת חמורת סבר פנתה אליו. "במה אפשר לעזור?" כוונה לא ניכרה בה. אילן הביט בשעונו. שברתי שיא, לחש לעצמו. ולדיילת אמר, "המעבורת שלי ממריאה בעוד עשרים ושתיים דקות." היא בהתה באויר שמימין לראשו. "אז מה אתה רוצה ממני. תתפוס את הבאה." אילן חשב שהיא מתחזה לדיילת, ולבסוף החליט שמנת משכלה עדיין אינה חורגת מדרישות התפקיד. "המדים שלי, לא עוזרים לך להבין את השלב הבא?" הוא הבחין בשינוי מזערי במבטה. כנראה שיש סיכוי לחש לעצמו. "תשמע חבוב, מבחינתי השלב הבא זה המכבסה, ואתה בטח צוחק אם אתה חושב שאני מחזיקה משהו כזה בתוך הדלפק?" אילן היה משוכנע שאחרי הלידה הזו הוריה הסתפקו בעוד מספר דגי נוי ודי. הוא נבח חלושות משום ששכח מה רצה לשאול. מצחה התכווץ. "אמרת משהו?" "שאלתי היכן השרוול של ארבע חמש אפס?" היא הצביעה לכוון צפון ונעלמה תחת דלפקה. הוא נלחם בעצמו האם להסתמך על הכוון שהראתה לו, כשהברירה היתה להיוועץ בהולו-פרסומת. הוא וויתר על כך – המצת יהיה הכרחי לדברים חשובים יותר – הוא השתוקק לעשן. כשנכנס בפתח השרוול, התרומם דרגשנוע משמאלו והמתין. הוא התיישב בחוסר סבלנות והביט אל מעל ראשו, הולו-פרסומת ריחפה בעצבנות כמטר וחצי מעליו. עוד לפני שהספיק לעמוד ולברוח, החל הדרגשנוע להאיץ. הפרסומת הפוטונית תוכננה להנעים את חווית הנסיעה אל שער ההמראה, בהקרנת מצגת פרסומות לקניית מוצרים מסוגים כאלו ואחרים. הוא ניסה לחשמלה בעזרת מצתו, כשפעמיים כמעט ונפלט מהדרגשנוע שאץ במהירות מפליאה. לבסוף התייאש והתיישב במקומו כשהוכרח לצפות באותה הצגה בפעם השישית. הדרגשנוע החל להאט וכעבור זמן קצר עמד. ההולו-פרסומת נעלמה מיד. מימין למסילה נפער פתח רחב שהוביל למסדרון בוהק שקצהו לא נראה. הוא התרומם ממושב הדרגשנוע וחיש קל רץ אל תוך המסדרון. שמשות זכוכית ארוכות הבריקו בניקיונן; בעדם ניבטו מאות נורות של משטחי ההמראה והנחיתה. כחולות וירוקות, הן רצדו כשעשן דק אופפן. כעבור מספר צעדים ראה את חרטומה העגלגל של המעבורת, תחתיה היו עסוקים כמה אנשי אחזקה, שניים דברו תוך כדי שהצביעו על כן הנחיתה. סילונית קטנה ריחפה בקרבת מקום, היא נשאה את הסמל העגול של משטרת הנמל. כעת החלו אוזניו לשמוע ברעש שבקע מהשטח האווירי. כשהגיע למקום שנראה כסופו של המסדרון, פגשו עיניו בשער זכוכית ובדיילת. היא חייכה אליו ואמרה. "אתה אחרון, אתה יודע?" הוא קרב את ממשקו למול מעגל ירקרק שלפתע נדלק במשקוף הזכוכית. שניהם צפצפו, והדיילת הורתה לו לעבור. מעברו השני של השער נמתח שרוול דק, קירותיו היו חשופים ושריקות לחץ אויר לחשו ברקע; התאורה לא היתה מספקת וריצדה בעצבנות. אילן ידע שאין זה שרוול הנוסעים, שאלו נותקו לפני כחמש עשרה דקות לערך; והלה שימש לתחזוקה בלבד. כעבור פחות מדקה, עמד ליד דלת המעבורת כשראשו מבצבץ פנימה. הוא היה באזור הזנב, רעש התנורים שחיממו את מנות הארוחה הראשונה, החריש את אוזניו. הוא קפץ מעבר למפתן הדלת ונבלע בהמולת המטבח. דיילים התרוצצו מימינו ומשמאלו, חלקם סופרים מנות מזון, אחרים מכינים את עגלות המשקה ואחד ניהל רשימה שאותה אילן לא הצליח לקרוא. דייל שמנמן וחייכן ניגש אליו. "אדוני, ישנה בעיה כלשהי?" אילן מתח את פיו לצדדים. "הגעתי הרגע." הוא קרץ. "הקפיצו אותי." הדייל החריש והרכין את צווארו באופן מוזר. "תשמע, אני לא מקנא בך." ותוך כדי שנעלם, אמר "תמיד יוצאים בזמן, אתה יודע?" אילן ידע זאת היטב, הוא הביט בשעונו, וזה הראה שנותרו עוד כשמונה עשרה דקות. הוא התקדם בתוך מעבר צינורי בעל זגוגיות כהות, בעדן נראו הנוסעים בקושי רב, אך הוא זיהה שורות שורות משני צדי המעבר. הצינור היה ריק, ומלבד פתח שנפער להיות כניסה למחלקה מסוימת לא היה כל שינוי. לאחר כשתי דקות הגיע לקצה, שהתרחב להיות צומת דרכים בין הצינור לבין דלת הכניסה הקדמית של המעבורת. שתי דיילות מבוגרות עמדו בקרבת הדלת ועסקו בשיחה כשהן מביטות בממשק אישי שאחזה אחת מהן. כשהגיח ראשו מן הצינור, קפצו בבהלה, והממשק נשמט אל עבר הרצפה. אילן דחף בזריזות את רגלו השמאלית והמכשיר נחת על מגפו. הוא אסף אותו והגישו להן. "ערב טוב", אמר בשמחה. "שמי אילן אני המחליף." נראה שהן שבו לנשום. אחת מהן אספה את הממשק מידו ואמרה. "מצטערת, שוב, מה שמך?" "אילן אורון." הדיילת העבירה פקודה קצרה אל ממשקה ולאחר רגע קול גברי בקע ממנו. "כן עדינה!" היא קרבה את הממשק אל פיה. "קפטן ירדן, ישנו כאן מחליף בשם אילן אורון. מה לעשות איתו?" הוא נשמע חסר סבלנות. "מה זאת אומרת? תכניסי אותו!" היא פנתה אליו בנועם. "כדי שתכנס, השאר כאן את המזוודה, אני אדאג לאכסן אותה." ומיד קרבה את ממשקה אל דלת מתכתית שעמדה בקצה המסדרון, זו נפתחה וחשפה גרם מדרגות לולייני. אילן עבר בפתח הדלת וטיפס בזריזות. המדרגות הסתלסלו בסיבוב בודד, וכשראשו הציץ מבעד לרצפת המפלס העליון, ראה את תא הטייסים, אפוף בחשכה נעימה. זמזום המכשירים חדר מיד אל תודעתו ופינה כל מחשבה אחרת. הוא התיישב בזריזות, ושקע מעט בתוך במושב.
עיניו של אילן בהו במאות ראשי האנשים שחלפו לפניו. הוא לא הצליח למקד את מבטו, לפניו השתפך נהר נוסעים אל תוכו של אולם קבלה ענק. כמה רגעים חלפו, מאות נוסעים חלפו כשהתעורר מחלומו. משהו הדהד במוחו, הוא נזכר במעבורת שלו, היא תמריא בעוד ארבעים וחמש דקות. המחשבה על כך גרמה לכאב עז במרכז ראשו. הוא שוב מאחר. כשניסה להשקיט את מצפונו בכך שטען, שפעם זו אינה באשמתו – הרי הקפיצו אותו ברגע האחרון, כאב הראש התחזק מעט. הוא הזדרז למצוא בקע דק בתוך נחילי הנוסעים שלפניו, ואז כמו גרגר אבק, נשאב ונעלם. הוא לא היה מהמקללים ומהדוחפים אבל דאג להיצמד לגבו של טיפוס לחוץ ולא נימוסי. ההמון העוטף אותו נע אל עבר נקודת הרישום-הראשוני. הוא קיווה שהקבוצה תבלום בזמן. הם בלמו. אז החלו הקללות. הוא החליט שכעת הזמן לבצע את הקפיצה אל עבר קיצור הדרך. המרחק היה קצר, אך בכל רגע שחישב לזנק, הזדמן נוסע ועמד בדיוק בדרכו. כעבור דקה הרגיש שאינו יכול להתאפק. הוא נחת על נוסע זקן שנפל מיד על הרצפה הלחה. הלה הביט בו בהשתאות. "חמישים שנה אני טס מכאן. לא ראיתי דבר כזה! קפיצה על בן אדם שעומד באמצע התור. איזה סוג של אידיוט? לא ראיתי דבר כזה!" הוא עזר לזקן לעמוד והלה לא הביט לעברו יותר. כשהמשיך בדרכו שמע גרגור אחרון מכוונו של הזקן. "מפגר כזה, אף אחד לא יאמין לי." לאחר דקות בודדות כבר עמד בשטח שערי העזיבה. הרצפה המתכתית השתרעה על אלפי מטרים רבועים. הולו-פרסומות השתוללו בחלל האולם, הן החליפו מצורה לצורה, לעיתים הסתלסלו כעשן דק ונעלמו אל תוך התקרה, לעיתים בצעו מחול עליז ומתגלגל, וכשסיימו הצגתן, המשיכו בטיסה בינות הילדים המשולהבים. הולו-פרסומת אחת הסתלסלה ולפתה את רגלו של אילן, היא השמיעה גניחה מוזיקלית קצרה. "אנחנו רוצים את הכסף שלך אדוני, ובתמורה, מוכנים לתת הרבה פחות – בנק קרדיט לאומי, היחידה לחליפת מטבע." הוא ניסה למעוך אותה, מבלי הצלחה. הוא פסע מספר צעדים מהירים, כשלפתע נוכח שמשהו עדיין כרוך ברגלו. היא שוב זמרה. "נפגעת הא? זו היתה בדיחה אדוני, באמת יש לנו שערים טובים. היי! לאן אתה הולך? אני מקווה שאתה לא ניגש לקצביה של פועלים? רגע אחד! חכה רגע! אני על אחוזים!" אילן הוציא מצת אלקטרוני מכיסו וההולו-פרסומת יבבה ונעלמה מיד. הוא ניגש לדלפק המידע ודיילת חמורת סבר פנתה אליו. "במה אפשר לעזור?" כוונה לא ניכרה בה. אילן הביט בשעונו. שברתי שיא, לחש לעצמו. ולדיילת אמר, "המעבורת שלי ממריאה בעוד עשרים ושתיים דקות." היא בהתה באויר שמימין לראשו. "אז מה אתה רוצה ממני. תתפוס את הבאה." אילן חשב שהיא מתחזה לדיילת, ולבסוף החליט שמנת משכלה עדיין אינה חורגת מדרישות התפקיד. "המדים שלי, לא עוזרים לך להבין את השלב הבא?" הוא הבחין בשינוי מזערי במבטה. כנראה שיש סיכוי לחש לעצמו. "תשמע חבוב, מבחינתי השלב הבא זה המכבסה, ואתה בטח צוחק אם אתה חושב שאני מחזיקה משהו כזה בתוך הדלפק?" אילן היה משוכנע שאחרי הלידה הזו הוריה הסתפקו בעוד מספר דגי נוי ודי. הוא נבח חלושות משום ששכח מה רצה לשאול. מצחה התכווץ. "אמרת משהו?" "שאלתי היכן השרוול של ארבע חמש אפס?" היא הצביעה לכוון צפון ונעלמה תחת דלפקה. הוא נלחם בעצמו האם להסתמך על הכוון שהראתה לו, כשהברירה היתה להיוועץ בהולו-פרסומת. הוא וויתר על כך – המצת יהיה הכרחי לדברים חשובים יותר – הוא השתוקק לעשן. כשנכנס בפתח השרוול, התרומם דרגשנוע משמאלו והמתין. הוא התיישב בחוסר סבלנות והביט אל מעל ראשו, הולו-פרסומת ריחפה בעצבנות כמטר וחצי מעליו. עוד לפני שהספיק לעמוד ולברוח, החל הדרגשנוע להאיץ. הפרסומת הפוטונית תוכננה להנעים את חווית הנסיעה אל שער ההמראה, בהקרנת מצגת פרסומות לקניית מוצרים מסוגים כאלו ואחרים. הוא ניסה לחשמלה בעזרת מצתו, כשפעמיים כמעט ונפלט מהדרגשנוע שאץ במהירות מפליאה. לבסוף התייאש והתיישב במקומו כשהוכרח לצפות באותה הצגה בפעם השישית. הדרגשנוע החל להאט וכעבור זמן קצר עמד. ההולו-פרסומת נעלמה מיד. מימין למסילה נפער פתח רחב שהוביל למסדרון בוהק שקצהו לא נראה. הוא התרומם ממושב הדרגשנוע וחיש קל רץ אל תוך המסדרון. שמשות זכוכית ארוכות הבריקו בניקיונן; בעדם ניבטו מאות נורות של משטחי ההמראה והנחיתה. כחולות וירוקות, הן רצדו כשעשן דק אופפן. כעבור מספר צעדים ראה את חרטומה העגלגל של המעבורת, תחתיה היו עסוקים כמה אנשי אחזקה, שניים דברו תוך כדי שהצביעו על כן הנחיתה. סילונית קטנה ריחפה בקרבת מקום, היא נשאה את הסמל העגול של משטרת הנמל. כעת החלו אוזניו לשמוע ברעש שבקע מהשטח האווירי. כשהגיע למקום שנראה כסופו של המסדרון, פגשו עיניו בשער זכוכית ובדיילת. היא חייכה אליו ואמרה. "אתה אחרון, אתה יודע?" הוא קרב את ממשקו למול מעגל ירקרק שלפתע נדלק במשקוף הזכוכית. שניהם צפצפו, והדיילת הורתה לו לעבור. מעברו השני של השער נמתח שרוול דק, קירותיו היו חשופים ושריקות לחץ אויר לחשו ברקע; התאורה לא היתה מספקת וריצדה בעצבנות. אילן ידע שאין זה שרוול הנוסעים, שאלו נותקו לפני כחמש עשרה דקות לערך; והלה שימש לתחזוקה בלבד. כעבור פחות מדקה, עמד ליד דלת המעבורת כשראשו מבצבץ פנימה. הוא היה באזור הזנב, רעש התנורים שחיממו את מנות הארוחה הראשונה, החריש את אוזניו. הוא קפץ מעבר למפתן הדלת ונבלע בהמולת המטבח. דיילים התרוצצו מימינו ומשמאלו, חלקם סופרים מנות מזון, אחרים מכינים את עגלות המשקה ואחד ניהל רשימה שאותה אילן לא הצליח לקרוא. דייל שמנמן וחייכן ניגש אליו. "אדוני, ישנה בעיה כלשהי?" אילן מתח את פיו לצדדים. "הגעתי הרגע." הוא קרץ. "הקפיצו אותי." הדייל החריש והרכין את צווארו באופן מוזר. "תשמע, אני לא מקנא בך." ותוך כדי שנעלם, אמר "תמיד יוצאים בזמן, אתה יודע?" אילן ידע זאת היטב, הוא הביט בשעונו, וזה הראה שנותרו עוד כשמונה עשרה דקות. הוא התקדם בתוך מעבר צינורי בעל זגוגיות כהות, בעדן נראו הנוסעים בקושי רב, אך הוא זיהה שורות שורות משני צדי המעבר. הצינור היה ריק, ומלבד פתח שנפער להיות כניסה למחלקה מסוימת לא היה כל שינוי. לאחר כשתי דקות הגיע לקצה, שהתרחב להיות צומת דרכים בין הצינור לבין דלת הכניסה הקדמית של המעבורת. שתי דיילות מבוגרות עמדו בקרבת הדלת ועסקו בשיחה כשהן מביטות בממשק אישי שאחזה אחת מהן. כשהגיח ראשו מן הצינור, קפצו בבהלה, והממשק נשמט אל עבר הרצפה. אילן דחף בזריזות את רגלו השמאלית והמכשיר נחת על מגפו. הוא אסף אותו והגישו להן. "ערב טוב", אמר בשמחה. "שמי אילן אני המחליף." נראה שהן שבו לנשום. אחת מהן אספה את הממשק מידו ואמרה. "מצטערת, שוב, מה שמך?" "אילן אורון." הדיילת העבירה פקודה קצרה אל ממשקה ולאחר רגע קול גברי בקע ממנו. "כן עדינה!" היא קרבה את הממשק אל פיה. "קפטן ירדן, ישנו כאן מחליף בשם אילן אורון. מה לעשות איתו?" הוא נשמע חסר סבלנות. "מה זאת אומרת? תכניסי אותו!" היא פנתה אליו בנועם. "כדי שתכנס, השאר כאן את המזוודה, אני אדאג לאכסן אותה." ומיד קרבה את ממשקה אל דלת מתכתית שעמדה בקצה המסדרון, זו נפתחה וחשפה גרם מדרגות לולייני. אילן עבר בפתח הדלת וטיפס בזריזות. המדרגות הסתלסלו בסיבוב בודד, וכשראשו הציץ מבעד לרצפת המפלס העליון, ראה את תא הטייסים, אפוף בחשכה נעימה. זמזום המכשירים חדר מיד אל תודעתו ופינה כל מחשבה אחרת. הוא התיישב בזריזות, ושקע מעט בתוך במושב.