ביצת הספיר - סיפור לתחרות
- פותח הנושא צמרון צף
- פורסם בתאריך
חלק א'
מעבר להרים השחורים ישנו אגם כחול ובו אי זהוב עם עץ ירוק, ועל העץ קן של ציפור לבנה ובתוכו ביצה עשויה אבן ספיר טהורה. את הביצה הזאת הביא מארץ הפיות, לפני שנים רבות מספור, נער אחד שאת סיפורו כמעט אין איש זוכר עוד. משכבר הימים יצאה אחת מנסיכות ארץ הפיות לרחוץ לבדה בבריכה בלב היער לו אנו קוראים כיום יער הרוחות המקוננות; ובעיצומו של מעשה שזפו אותה עיניו של צייד אחד מבני האדם, ולבבו יצא אליה והוא שכח את צידו וקרא לה, אך היא נמלטה מפניו. הצייד רדף אחריה עד רדת הלילה, אך היא הייתה מהירה ממנו והוא איבד אותה; אלא שבמהלך המרדף נשמט מצווארה תליון החותם המשמש למעבר בין ארץ הפיות לבין עולמנו-שלנו, והיא לא הרגישה בזאת אלא כשביקשה לשוב לביתה. במשך ימים רבים ניסתה למצוא את החותם עד שהתייאשה, ואז נשאה קולה בקינה גדולה שנשמעה עד למרחוק והעניקה ליער את שמו; ואת אשר עלה בגורלה לאחר מכן לא ידע איש. ברבות הימים נסוג גבול היער, ובקרבת אותו מקום הוקם כפר קטן של עובדי אדמה, אשר תושביו היו שולחים את ילדיהם ללקט פטריות ביער; וכך קרה שאחד מהם, ילד בן שש ושמו תום, חפר בערמה של רקבובית ומצא פתאום מעין מטבע כסוף קטן ומבריק. בו ברגע שנגע במתכת נשמע קול צחוק צלול ושירה מתוקה מבין העצים. תום זנח את עיסוקיו והלך בעקבות הקולות, עד שמצא את עצמו לפתע מול גשר אבן צר שהתקמר מעל נהר רחב ומהיר-זרם שמימיו צלולים ועמוקים; ואף על פי שידע שלא אמור להיות שום נהר בסביבה טיפס תום על הגשר וחצה אותו והגיע למישור של אדמה חשופה, צחיחה. מרחוק ראה גשר נוסף, עשוי עץ, ושם פעמיו אליו. גשר העץ נמתח מעל נהר של אש בוערת, אדומה וכתומה, אך האוויר היה קריר והגשר נראה איתן, ותום חצה גם אותו. מצדו השני של גשר העץ היה מישור של עשב קמל, ותום הלך בו מעט עד שהגיע לתעלה אדירה, ישרה כסרגל, שחצתה אותו מאופק אל אופק; וכשביקש לשבת על שפת התעלה ולשלשל את רגליו לתוכה גילה כי היה זה גם כן נהר, שרוח עזה נשבה בו ללא הפסק, ואך בקושי הצליח להיאחז בשורשים שעל הגדה לפני שנסחף. מבוהל ומפוחד נסוג תום לאחור והביט סביבו; והנה גשר שלישי, עשוי אד כגון הערפל; וממרום הגשר נפרשה לעיניו ארץ יפהפייה מוריקה, ועננים לבנים עדינים שטו בשמיים תכולים כאבן חן; ומולו, בין גבעות נמוכות עטורות דשא מטולל ופרחים, שיחקו כמה נערות לבושות לבן ורקדו לקול חליל, ושרו וצחקו. תום ניגש אל הנערות, והן נרתעו ממנו בתחילה; אך אחת מהן, זו המנגנת בחליל, אותתה לו לבוא ולשבת לידה, והחלה לנגן מנגינה חדשה; ותום השתרע בגבו על הדשא הרך והביט בעננים החולפים, ושקע כל-כולו בצלילים ובשיר ובצחוק; ורק כעבור זמן שנראה לו כמו נצח התעורר פתאום וגילה, שהנערות נעלמו כולן, והשמש נוטה לשקוע. תום קם בקפיצה ורץ בחזרה מהר ככל שנשאוהו רגליו, וחצה את שלושת הגשרים עד שהגיע בחזרה ליער; ושם מצא כי השמש עודנה באמצע השמיים, כפי שהייתה כשמצא את המטבע. ותום ידע אי-כה כי מוטב לו לשמור את הדבר בסוד; ועל כן אסף עוד כמה פטריות וחזר לביתו והעמיד פנים כאילו לא קרה דבר. וכך היה הדבר בימים שלאחר מכן. בכל הזדמנות ובכל אמתלה היה תום יוצא אל היער, ושם היה חוצה את גשר האבן ואת גשר העץ ואת גשר הערפל ומגיע אל הנערות המשחקות; והנערה עם החליל הייתה מנגנת לו בכל פעם מנגינה חדשה, והוא היה מקשיב לה כבחלום עד רדת הלילה בארץ הפיות ואז חוזר לעולם ממנו בא. והנערה הייתה משאירה לו מתנות קטנות בכל פעם: לפעמים הייתה שוזרת פרח בשערו, ולפעמים קושרת סרט משי על ידו, ולפעמים מניחה בכף-ידו אבן-חן גדולה. ותום לא הבין מדוע עשתה זאת, ולא ראה במתנות כל צורך. וכך, כשהיה חוצה את גשר הערפל, היה תולש את עלי הכותרת של הפרחים ומשליכם אחד-אחד לתוך זרם הרוח וצופה בהם נישאים בו עד שנעלמו מן העין; ולתוך נהר האש היה שומט את סרטי המשי, שהיו ניצתים ומתכלים בלהבה אחת בהירה וזריזה; ואת אבני החן הטביע בתוך הנהר השלישי, מתבונן בנצנוציהן ההולכים ונחלשים בעומק המים עד שלא נראו יותר.
מעבר להרים השחורים ישנו אגם כחול ובו אי זהוב עם עץ ירוק, ועל העץ קן של ציפור לבנה ובתוכו ביצה עשויה אבן ספיר טהורה. את הביצה הזאת הביא מארץ הפיות, לפני שנים רבות מספור, נער אחד שאת סיפורו כמעט אין איש זוכר עוד. משכבר הימים יצאה אחת מנסיכות ארץ הפיות לרחוץ לבדה בבריכה בלב היער לו אנו קוראים כיום יער הרוחות המקוננות; ובעיצומו של מעשה שזפו אותה עיניו של צייד אחד מבני האדם, ולבבו יצא אליה והוא שכח את צידו וקרא לה, אך היא נמלטה מפניו. הצייד רדף אחריה עד רדת הלילה, אך היא הייתה מהירה ממנו והוא איבד אותה; אלא שבמהלך המרדף נשמט מצווארה תליון החותם המשמש למעבר בין ארץ הפיות לבין עולמנו-שלנו, והיא לא הרגישה בזאת אלא כשביקשה לשוב לביתה. במשך ימים רבים ניסתה למצוא את החותם עד שהתייאשה, ואז נשאה קולה בקינה גדולה שנשמעה עד למרחוק והעניקה ליער את שמו; ואת אשר עלה בגורלה לאחר מכן לא ידע איש. ברבות הימים נסוג גבול היער, ובקרבת אותו מקום הוקם כפר קטן של עובדי אדמה, אשר תושביו היו שולחים את ילדיהם ללקט פטריות ביער; וכך קרה שאחד מהם, ילד בן שש ושמו תום, חפר בערמה של רקבובית ומצא פתאום מעין מטבע כסוף קטן ומבריק. בו ברגע שנגע במתכת נשמע קול צחוק צלול ושירה מתוקה מבין העצים. תום זנח את עיסוקיו והלך בעקבות הקולות, עד שמצא את עצמו לפתע מול גשר אבן צר שהתקמר מעל נהר רחב ומהיר-זרם שמימיו צלולים ועמוקים; ואף על פי שידע שלא אמור להיות שום נהר בסביבה טיפס תום על הגשר וחצה אותו והגיע למישור של אדמה חשופה, צחיחה. מרחוק ראה גשר נוסף, עשוי עץ, ושם פעמיו אליו. גשר העץ נמתח מעל נהר של אש בוערת, אדומה וכתומה, אך האוויר היה קריר והגשר נראה איתן, ותום חצה גם אותו. מצדו השני של גשר העץ היה מישור של עשב קמל, ותום הלך בו מעט עד שהגיע לתעלה אדירה, ישרה כסרגל, שחצתה אותו מאופק אל אופק; וכשביקש לשבת על שפת התעלה ולשלשל את רגליו לתוכה גילה כי היה זה גם כן נהר, שרוח עזה נשבה בו ללא הפסק, ואך בקושי הצליח להיאחז בשורשים שעל הגדה לפני שנסחף. מבוהל ומפוחד נסוג תום לאחור והביט סביבו; והנה גשר שלישי, עשוי אד כגון הערפל; וממרום הגשר נפרשה לעיניו ארץ יפהפייה מוריקה, ועננים לבנים עדינים שטו בשמיים תכולים כאבן חן; ומולו, בין גבעות נמוכות עטורות דשא מטולל ופרחים, שיחקו כמה נערות לבושות לבן ורקדו לקול חליל, ושרו וצחקו. תום ניגש אל הנערות, והן נרתעו ממנו בתחילה; אך אחת מהן, זו המנגנת בחליל, אותתה לו לבוא ולשבת לידה, והחלה לנגן מנגינה חדשה; ותום השתרע בגבו על הדשא הרך והביט בעננים החולפים, ושקע כל-כולו בצלילים ובשיר ובצחוק; ורק כעבור זמן שנראה לו כמו נצח התעורר פתאום וגילה, שהנערות נעלמו כולן, והשמש נוטה לשקוע. תום קם בקפיצה ורץ בחזרה מהר ככל שנשאוהו רגליו, וחצה את שלושת הגשרים עד שהגיע בחזרה ליער; ושם מצא כי השמש עודנה באמצע השמיים, כפי שהייתה כשמצא את המטבע. ותום ידע אי-כה כי מוטב לו לשמור את הדבר בסוד; ועל כן אסף עוד כמה פטריות וחזר לביתו והעמיד פנים כאילו לא קרה דבר. וכך היה הדבר בימים שלאחר מכן. בכל הזדמנות ובכל אמתלה היה תום יוצא אל היער, ושם היה חוצה את גשר האבן ואת גשר העץ ואת גשר הערפל ומגיע אל הנערות המשחקות; והנערה עם החליל הייתה מנגנת לו בכל פעם מנגינה חדשה, והוא היה מקשיב לה כבחלום עד רדת הלילה בארץ הפיות ואז חוזר לעולם ממנו בא. והנערה הייתה משאירה לו מתנות קטנות בכל פעם: לפעמים הייתה שוזרת פרח בשערו, ולפעמים קושרת סרט משי על ידו, ולפעמים מניחה בכף-ידו אבן-חן גדולה. ותום לא הבין מדוע עשתה זאת, ולא ראה במתנות כל צורך. וכך, כשהיה חוצה את גשר הערפל, היה תולש את עלי הכותרת של הפרחים ומשליכם אחד-אחד לתוך זרם הרוח וצופה בהם נישאים בו עד שנעלמו מן העין; ולתוך נהר האש היה שומט את סרטי המשי, שהיו ניצתים ומתכלים בלהבה אחת בהירה וזריזה; ואת אבני החן הטביע בתוך הנהר השלישי, מתבונן בנצנוציהן ההולכים ונחלשים בעומק המים עד שלא נראו יותר.
חלק ב'
ואט-אט חלפו השנים ותום גדל והיה לנער, והחל לעבוד בשדה, וכבר לא נותרו לו הזדמנויות רבות לחמוק אל היער; אך ככל שנמנע ממנו הדבר כך הרבה לחשוב עליו, על הנהרות המופלאים ועל השמיים התכולים ועל המנגינה הקסומה; עד שיום אחד גילה כי על הנערה עם החליל הוא חושב; והוא הבין פתאום שהיא הייתה יפהפייה עד-כאב, וליבו נמלא כמיהה ללא-נשוא אליה; והוא שמט את שקיק הזרעים שעסק בזריעתם ורץ אל היער ועשה דרכו אל גשר האבן. והנהר סער מתחתיו כפי שלא סער מעולם, ומתוך געש המים נדמה היה לו שהוא שומע קול, כמו אלף אנשים רחוקים הקוראים לו: אל תעשה את אשר אתה מתעתד לעשות! ותום חצה את הגשר והגיע אל נהר האש, שגלים לוהטים ומערבולות צורבות הסתחררו בו, ומלחישת הלהבות עלה שוב קול רפאים: אל תעשה את אשר אתה מתעתד לעשות! ותום חצה את הגשר, וגם יבבת נהר הרוח הרמה קראה לו והזהירה אותו; אך הוא היה נחוש בדעתו להמשיך; והפעם קמה המנגנת בחליל לקראתו והתקרבה אליו והביטה בו בעצבות גדולה; ועננים כבדים התחשרו ובאו מכל רוחות השמיים והסתירו את פני השמש; והנערה דיברה, וקולה היה רך ועדין ומתוק ופצע את ליבו כמו פגיון קר. "את אשר באת לעשות, לא יוכל איש למנוע ממך," אמרה "אך אתה עתיד להתחרט עליו." ותום היסס לרגע, אך במהרה אזר אומץ, וכרע ברך לפני הנערה ואחז בכף ידה. "שום דבר אינו חשוב עוד בעיניי, כי אהבתיך" אמר. ואז סימא ברק גדול את עיניו, ורעם החריש את אוזניו, והוא התעלף; וכשהתעורר מעלפונו זרחה שוב השמש, אך הנערות נעלמו כולן, והוא הבין שהפעם לא יראה אותן עוד לעולם; ובלב כבד חזר אל נהר הרוח, ושם עצר פתאום באמצע גשר הערפל ואמר: "נהר הרוח, פרחים רבים נתתי לך, השב-נא לי רק פרח אחד." והנהר ענה לו: "את שהשלכת לתוכי אינני יכול להחזיר". וכשהציג תום את כף רגלו על הגדה שקע גשר הערפל מאחוריו וצנח לתוך נהר הרוח ונסחף ונעלם. וכשעלה תום על גשר העץ אמר: "נהר האש, בתאווה אכלת סרטי משי שיקרו לי כעת מאד, אנא השב לי רק סרט אחד." והנהר ענה לו: "את שהשלכת לתוכי אין איש יכול להחזיר"; וכשהגיע תום לגדה השנייה קרס גשר העץ ונשרף ואוכל באש. ועל גשר האבן בכה תום עד שלא יכול היה לבכות יותר, והתחנן בפני נהר המים שיחזיר לו רק אבן אחת. והנהר ענה לו: "מה שהיה שוב לא יחזור, אך יש בידך דבר-מה השייך לנו". ותום הבין, והוציא מכיסו כמי שכפאו שד את המטבע והשליכו לתוך הנהר; וכשסיים לחצות התמוטט גשר האבן וצלל לתוך המים, אך פתאום, כמו הייתה זו בועת אוויר, צפה ועלתה ביצה קטנה עשויה ספיר ונסחפה אל הגדה. "זוהי האבן הראשונה שנתת לי" אמר הנהר. "היה שלום, תום. תחסר לנו מאד." ותום האומלל חזר לעולמו, ושם נמק באהבה ובגעגועים ובייאוש; ואיש לא הבין מה היה לו, ולא עזרו כל עצות חכמי הכפר וזקניו; עד שלבסוף שלחו אותו לעיר הגדולה, אולי שם תימצא הישועה. הלך תום לעיר, והיה עובד שם בכל מיני עבודות בזויות ככל שמצאה ידו כדי להתקיים בדוחק, כי את ביצת הספיר שמר מכל משמר ולא היה מוכן למכור או למשכן; ולאט לאט החל מדבר עם אנשים וסיפורו התפרסם. רבים חשבו כי הוא משוגע ונדו לו; אך הסיפור הגיע לאוזניו של קשיש אחד, והוא קרא לתום אליו ואמר לו: "אנשים חושבים שנטרפה עליך דעתך, כי אתה מספר שבארץ הפיות היית; ואף אני הייתי סבור כך, אלמלא סיפור שסיפר לי סבי כשהייתי ילד קטן, שסיפר לו סבו שלו, על נסיכה מארץ הפיות שנקלעה לעולמנו ולא הצליחה למצוא את הדרך חזרה; והיא שמה מושבה באגם מאחורי ההרים השחורים. לך לשם, ואולי תמצא את אשר אתה מחפש". והאיש נתן לו כסף ואוכל ועצה טובה, ושלח אותו לדרכו; ותום הלך במשך חודשים ארוכים ועמד בתלאות ובסכנות גדולות מאד, עד שחצה את ההרים והגיע לאגם הכחול, וצף על גבי גזע עץ עד לאי הקטן שבליבו; אך איש לא היה שם, רק ציפור לבנה אחת שהביטה בו בסקרנות; ובמר ליבו שח בפני הציפור את כל אשר עבר עליו. והציפור הקשיבה לסיפור עד תומו, ואז נאנחה בקול אנושי ואמרה לו: "היטב אני מכירה וזוכרת את העולם עליו דיברת, כי אמנם משם באתי, ומכיוון שלא יכולתי לחזור ניטלה ממני צורתי; ובני האדם, אפילו אם התמזל מזלם ומצאו את הדרך, לעולם לא יוכלו לחזור לשם לאחר שניטלה מהם תמימותם – אלא אם כן..." ונשתתקה. ותום התחנן בפניה רבות ואף איים לאבד עצמו לדעת עד שגילתה לו, ממאנת, את הסוד. ובארץ הפיות קמה הנערה עם החליל על רגליה והביטה בפליאה ובשמחה בתום שבא מן הגבעות; אך שמחתה הפכה במהרה לעצב כבד מנשוא, כי תום היה עסוק במרדף אחר פרפר שכנפיו מנצנצות, והתחמק מידיה המושטות לקראתו; וחזרה בעולמנו שלנו הסתכלה ציפור לבנה בכיסופים על האבן היקרה שבאה ממולדתה, ארץ הפיות; מזכרת שהייתה כעת בעלת משמעות רק לה בלבד, מכל היצורים שבשני העולמות. - סוף -
ואט-אט חלפו השנים ותום גדל והיה לנער, והחל לעבוד בשדה, וכבר לא נותרו לו הזדמנויות רבות לחמוק אל היער; אך ככל שנמנע ממנו הדבר כך הרבה לחשוב עליו, על הנהרות המופלאים ועל השמיים התכולים ועל המנגינה הקסומה; עד שיום אחד גילה כי על הנערה עם החליל הוא חושב; והוא הבין פתאום שהיא הייתה יפהפייה עד-כאב, וליבו נמלא כמיהה ללא-נשוא אליה; והוא שמט את שקיק הזרעים שעסק בזריעתם ורץ אל היער ועשה דרכו אל גשר האבן. והנהר סער מתחתיו כפי שלא סער מעולם, ומתוך געש המים נדמה היה לו שהוא שומע קול, כמו אלף אנשים רחוקים הקוראים לו: אל תעשה את אשר אתה מתעתד לעשות! ותום חצה את הגשר והגיע אל נהר האש, שגלים לוהטים ומערבולות צורבות הסתחררו בו, ומלחישת הלהבות עלה שוב קול רפאים: אל תעשה את אשר אתה מתעתד לעשות! ותום חצה את הגשר, וגם יבבת נהר הרוח הרמה קראה לו והזהירה אותו; אך הוא היה נחוש בדעתו להמשיך; והפעם קמה המנגנת בחליל לקראתו והתקרבה אליו והביטה בו בעצבות גדולה; ועננים כבדים התחשרו ובאו מכל רוחות השמיים והסתירו את פני השמש; והנערה דיברה, וקולה היה רך ועדין ומתוק ופצע את ליבו כמו פגיון קר. "את אשר באת לעשות, לא יוכל איש למנוע ממך," אמרה "אך אתה עתיד להתחרט עליו." ותום היסס לרגע, אך במהרה אזר אומץ, וכרע ברך לפני הנערה ואחז בכף ידה. "שום דבר אינו חשוב עוד בעיניי, כי אהבתיך" אמר. ואז סימא ברק גדול את עיניו, ורעם החריש את אוזניו, והוא התעלף; וכשהתעורר מעלפונו זרחה שוב השמש, אך הנערות נעלמו כולן, והוא הבין שהפעם לא יראה אותן עוד לעולם; ובלב כבד חזר אל נהר הרוח, ושם עצר פתאום באמצע גשר הערפל ואמר: "נהר הרוח, פרחים רבים נתתי לך, השב-נא לי רק פרח אחד." והנהר ענה לו: "את שהשלכת לתוכי אינני יכול להחזיר". וכשהציג תום את כף רגלו על הגדה שקע גשר הערפל מאחוריו וצנח לתוך נהר הרוח ונסחף ונעלם. וכשעלה תום על גשר העץ אמר: "נהר האש, בתאווה אכלת סרטי משי שיקרו לי כעת מאד, אנא השב לי רק סרט אחד." והנהר ענה לו: "את שהשלכת לתוכי אין איש יכול להחזיר"; וכשהגיע תום לגדה השנייה קרס גשר העץ ונשרף ואוכל באש. ועל גשר האבן בכה תום עד שלא יכול היה לבכות יותר, והתחנן בפני נהר המים שיחזיר לו רק אבן אחת. והנהר ענה לו: "מה שהיה שוב לא יחזור, אך יש בידך דבר-מה השייך לנו". ותום הבין, והוציא מכיסו כמי שכפאו שד את המטבע והשליכו לתוך הנהר; וכשסיים לחצות התמוטט גשר האבן וצלל לתוך המים, אך פתאום, כמו הייתה זו בועת אוויר, צפה ועלתה ביצה קטנה עשויה ספיר ונסחפה אל הגדה. "זוהי האבן הראשונה שנתת לי" אמר הנהר. "היה שלום, תום. תחסר לנו מאד." ותום האומלל חזר לעולמו, ושם נמק באהבה ובגעגועים ובייאוש; ואיש לא הבין מה היה לו, ולא עזרו כל עצות חכמי הכפר וזקניו; עד שלבסוף שלחו אותו לעיר הגדולה, אולי שם תימצא הישועה. הלך תום לעיר, והיה עובד שם בכל מיני עבודות בזויות ככל שמצאה ידו כדי להתקיים בדוחק, כי את ביצת הספיר שמר מכל משמר ולא היה מוכן למכור או למשכן; ולאט לאט החל מדבר עם אנשים וסיפורו התפרסם. רבים חשבו כי הוא משוגע ונדו לו; אך הסיפור הגיע לאוזניו של קשיש אחד, והוא קרא לתום אליו ואמר לו: "אנשים חושבים שנטרפה עליך דעתך, כי אתה מספר שבארץ הפיות היית; ואף אני הייתי סבור כך, אלמלא סיפור שסיפר לי סבי כשהייתי ילד קטן, שסיפר לו סבו שלו, על נסיכה מארץ הפיות שנקלעה לעולמנו ולא הצליחה למצוא את הדרך חזרה; והיא שמה מושבה באגם מאחורי ההרים השחורים. לך לשם, ואולי תמצא את אשר אתה מחפש". והאיש נתן לו כסף ואוכל ועצה טובה, ושלח אותו לדרכו; ותום הלך במשך חודשים ארוכים ועמד בתלאות ובסכנות גדולות מאד, עד שחצה את ההרים והגיע לאגם הכחול, וצף על גבי גזע עץ עד לאי הקטן שבליבו; אך איש לא היה שם, רק ציפור לבנה אחת שהביטה בו בסקרנות; ובמר ליבו שח בפני הציפור את כל אשר עבר עליו. והציפור הקשיבה לסיפור עד תומו, ואז נאנחה בקול אנושי ואמרה לו: "היטב אני מכירה וזוכרת את העולם עליו דיברת, כי אמנם משם באתי, ומכיוון שלא יכולתי לחזור ניטלה ממני צורתי; ובני האדם, אפילו אם התמזל מזלם ומצאו את הדרך, לעולם לא יוכלו לחזור לשם לאחר שניטלה מהם תמימותם – אלא אם כן..." ונשתתקה. ותום התחנן בפניה רבות ואף איים לאבד עצמו לדעת עד שגילתה לו, ממאנת, את הסוד. ובארץ הפיות קמה הנערה עם החליל על רגליה והביטה בפליאה ובשמחה בתום שבא מן הגבעות; אך שמחתה הפכה במהרה לעצב כבד מנשוא, כי תום היה עסוק במרדף אחר פרפר שכנפיו מנצנצות, והתחמק מידיה המושטות לקראתו; וחזרה בעולמנו שלנו הסתכלה ציפור לבנה בכיסופים על האבן היקרה שבאה ממולדתה, ארץ הפיות; מזכרת שהייתה כעת בעלת משמעות רק לה בלבד, מכל היצורים שבשני העולמות. - סוף -
אוי,
איזה סיפור עצוב... מקסים לחלוטין. כמעט שאין לי מה להעיר. רק שני דברים: א. השפה גבוהה ואגדתית מאוד, אבל יש פה ושם "נפילות" קטנות שקצת צורמות. לי הפריעו למשל המשפטים "ועל כן אסף עוד כמה פטריות" ו"תחסר לנו מאוד" - שאין בהם שום בעיה, אבל איכשהו הם נשמעים לא מתאימים לסיפור. ב. הפסקה שמתארת את הגשרים והנהרות שתום חוצה לארץ הפיות, למרות שהתיאורים מקסימים, טיפה ארוכה מדי לטעמי. זה הכל. סיפור יפהפה ושובה לגמרי. הזכיר לי בצורה מסויימת את "אבק כוכבים" של ניל גיימן. מקסים.
איזה סיפור עצוב... מקסים לחלוטין. כמעט שאין לי מה להעיר. רק שני דברים: א. השפה גבוהה ואגדתית מאוד, אבל יש פה ושם "נפילות" קטנות שקצת צורמות. לי הפריעו למשל המשפטים "ועל כן אסף עוד כמה פטריות" ו"תחסר לנו מאוד" - שאין בהם שום בעיה, אבל איכשהו הם נשמעים לא מתאימים לסיפור. ב. הפסקה שמתארת את הגשרים והנהרות שתום חוצה לארץ הפיות, למרות שהתיאורים מקסימים, טיפה ארוכה מדי לטעמי. זה הכל. סיפור יפהפה ושובה לגמרי. הזכיר לי בצורה מסויימת את "אבק כוכבים" של ניל גיימן. מקסים.
אוי,
כמה ציפורניים כססתי בהמתנה לתגובות, והמילה הראשונה שאני רואה היא "אוי"...
כבר הרבה מאד זמן אני חושב על כתיבת אגדות, אבל כשזה מגיע לתכל'ס הן תמיד מתחמקות ממני. זה הניסיון הרציני הראשון שלי (אפילו שזו לא אגדה במאה אחוז) וממש לא היה לי מושג איך הוא יתקבל. גם אני, בקריאה חוזרת, רואה כמה "גליצ'ים" בשפה, אם כי לאו דווקא אלה שאת ראית. אני חושב שבשכתוב הרבה מילים יזוזו וישתנו, וכנראה שזה יכלול גם את הקטע עם הגשרים. את "אבק כוכבים" דווקא קראתי יחסית לא מזמן, אבל בזמן הכתיבה לא חשבתי עליו ולו לשנייה. או שזו השפעה לא מודעת, או שזה מקרה. תודה רבה,
כמה ציפורניים כססתי בהמתנה לתגובות, והמילה הראשונה שאני רואה היא "אוי"...
טובי אור נטובי
New member
אאוץ..
גם לי זה מאוד הזכיר את אבק כוכבים, רק ש.. לדעתי חסרה כאן עלילה.. אין כאן מספיק בשר. וגם אני חושב שהקטע עם הנהרות היה ארוך מדי למרות שהיה בו יופי.
גם לי זה מאוד הזכיר את אבק כוכבים, רק ש.. לדעתי חסרה כאן עלילה.. אין כאן מספיק בשר. וגם אני חושב שהקטע עם הנהרות היה ארוך מדי למרות שהיה בו יופי.
מוזר, חשבתי שזו
תהיה הפחותה שבבעיות. נאסר על תום להיכנס לארץ הפיות כי הוא איבד את תמימותו/ילדותו (=התאהב). הדרך היחידה חזרה היא להחזיר אותה, כלומר לוותר על הזכרונות ואפילו על האהבה (שביצת הספיר היא סמל להם). ככה הוא יכול שוב לפגוש את הנערה - אבל כעת היא פשוט חסרת משמעות בשבילו. טוב, אני חוזר ל-Word...
תהיה הפחותה שבבעיות. נאסר על תום להיכנס לארץ הפיות כי הוא איבד את תמימותו/ילדותו (=התאהב). הדרך היחידה חזרה היא להחזיר אותה, כלומר לוותר על הזכרונות ואפילו על האהבה (שביצת הספיר היא סמל להם). ככה הוא יכול שוב לפגוש את הנערה - אבל כעת היא פשוט חסרת משמעות בשבילו. טוב, אני חוזר ל-Word...
מסתבר, אם כך,
שאני רק חשבתי שהבנתי. אני ראיתי בביצה את סמל התמימות של תום - הוא זרק אותה לנהר כשעוד היה תמים. הוא קיבל אותה כשאבדה התמימות. אפילו הפיה אומרת זאת. לכן, חשבתי שבכדי לחזור לארץ הפיות הוא צריך לקבל את תמימותו בחזרה, למסור את הביצה. כך, לפחות, פירשתי את הרגע בו הוא רדף אחרי הפרפרים - הוא ילד, תמים.
שאני רק חשבתי שהבנתי. אני ראיתי בביצה את סמל התמימות של תום - הוא זרק אותה לנהר כשעוד היה תמים. הוא קיבל אותה כשאבדה התמימות. אפילו הפיה אומרת זאת. לכן, חשבתי שבכדי לחזור לארץ הפיות הוא צריך לקבל את תמימותו בחזרה, למסור את הביצה. כך, לפחות, פירשתי את הרגע בו הוא רדף אחרי הפרפרים - הוא ילד, תמים.
Apikachu L
New member
.......
הסיפור, כך אומר, מהמם בהחלט. אהבתי את הגשרים במיוחד. הסיפור יחודי ומהמם ביופיו.
הסיפור, כך אומר, מהמם בהחלט. אהבתי את הגשרים במיוחד. הסיפור יחודי ומהמם ביופיו.
ביצת הספיר - גירסה 2
מעבר להרים השחורים ישנו אגם כחול ובו אי זהוב עם עץ ירוק, ועל העץ קן של ציפור לבנה ובתוכו ביצה עשויה אבן ספיר טהורה. את הביצה הביא מארץ הפיות לפני שנים רבות מספור נער אחד, שאת סיפורו כמעט אין איש זוכר עוד. משכבר הימים יצאה אחת מנסיכות ארץ הפיות לרחוץ בגפה בבריכה בלב היער, לו אנו קוראים כיום יער הרוחות המקוננות; ובשעת מעשה שזפו אותה עיניו של צייד אחד מבני האדם, ולבבו יצא אליה והוא שכח את צידו וקרא לה; אך היא נמלטה מפניו. הצייד רדף אחריה עד רדת הלילה, אך היא הייתה מהירה ממנו והוא איבד אותה; אלא שבמרוצתה נשמט מעל צווארה תליון החותם המשמש למעבר בין ארץ הפיות לבין עולמנו-אנו, והיא לא הרגישה בזאת אלא כשביקשה לשוב לביתה. במשך ימים רבים ניסתה למצוא את החותם עד שגבר עליה ייאושה, ואז נשאה קולה בקינה גדולה שנשמעה עד למרחוק והעניקה ליער את שמו; ואת אשר עלה בגורלה לאחר מכן לא ידע איש. ברבות הימים נסוג גבול היער, ובקרבת אותו מקום הוקם כפר קטן של עובדי אדמה, אשר תושביו היו שולחים את ילדיהם ללקט פטריות ביער; וכך קרה שאחד מהם, ילד בן שש ושמו תום, נבר בערמה של רקבובית ומצא מעין מטבע כסוף, קטן ומבריק. בו ברגע שנגע במתכת נשמע קול צחוק צלול ושירה מתוקה מבין העצים, ותום זנח את עיסוקיו והלך אל עבר הקולות, עד שמצא עצמו לפתע מול גשר אבן צר, שהתקמר מעל נהר רחב ומהיר-זרם שמימיו צלולים ועמוקים; ואף על פי שידע היטב כי אין נהר ביער טיפס תום על הגשר וחצה אותו; והנה לפניו גשר נוסף, עשוי עץ. גשר העץ נמתח מעל נהר של אש בוערת, אדומה וכתומה, אך האוויר היה קריר והגשר נראה איתן, ותום חצה גם אותו; ומצדו השני נמתחה רצועה רחבה של עשב קמל, ואחריה תעלה אדירה, ישרה כסרגל, שחצתה את המישור מאופק אל אופק; וכשביקש תום לשבת על שפת התעלה ולשלשל את רגליו לתוכה גילה כי היה זה גם כן נהר, שרוח עזה נשבה בו ללא הפסק; ואך בקושי הצליח להיאחז בשורשים שעל הגדה בטרם ייסחף. מבוהל ומפוחד נרתע תום לאחור והביט סביבו; והנה גשר שלישי, עשוי אד כגון הערפל; וממרום הגשר נפרשה לנגד עיניו ארץ יפהפייה מוריקה, ועננים לבנים עדינים שטו בשמיים תכולים כאבן חן; ומולו, בין גבעות נמוכות עטורות דשא מטולל ופרחים, שיחקו כמה נערות לבושות לבן ורקדו לקול חליל, ושרו וצחקו. תום התקרב אל הנערות, והן נרתעו ממנו בתחילה; אך אחת מהן, זו המנגנת בחליל, אותתה לו לבוא ולשבת לצדה, והחלה לנגן מנגינה חדשה; ותום השתרע בגבו אל הדשא הרך והביט בעננים החולפים, ושקע כל-כולו בצלילים ובשיר ובצחוק; ורק כעבור זמן שנראה לו כמו נצח התעורר פתאום וגילה, שהנערות נעלמו כולן, והשמש נוטה לשקוע. הוא קם בקפיצה ורץ חזרה מהר ככל שנשאוהו רגליו, חצה את שלושת הגשרים והגיע אל היער; ושם גילה כי השמש עודנה באמצע השמיים, כפי שהייתה כשמצא את המטבע; ותום הבין כי מוטב לו לשמור את הדבר בסוד. על כן חזר לביתו והעמיד פנים כאילו מאומה לא קרה. וכך היה הדבר בימים שלאחר מכן. בכל הזדמנות ובכל אמתלה היה תום יוצא אל היער, ושם היה חוצה את גשר האבן ואת גשר העץ ואת גשר הערפל ומגיע אל הגבעות הירוקות; והנערה עם החליל הייתה מנגנת לו תמיד מנגינה חדשה, והוא היה מקשיב לה כבחלום עד רדת הלילה בארץ הפיות, ואז חוזר לעולם ממנו בא. ובכל פעם הייתה הנערה מעניקה לו מתנות קטנות: לפעמים הייתה שוזרת פרח בשערו, ולפעמים קושרת סרט משי לידו, ולפעמים מניחה בכף-ידו אבן-חן גדולה. ותום לא הבין מדוע עשתה זאת, ולא ראה במתנות כל צורך. וכך, כשהיה חוצה את גשר הערפל, היה תולש את עלי הכותרת מהפרחים ומשליכם אחד-אחד לתוך זרם הרוח וצופה בהם נישאים בו עד שנעלמו במרחק; ולתוך נהר האש היה שומט את סרטי המשי, שהיו ניצתים ומתכלים בלהבה אחת בהירה וזריזה; ואת אבני החן הטביע בתוך הנהר השלישי, מתבונן בנצנוציהן ההולכים ונחלשים בעומק המים עד שלא נראו יותר.
מעבר להרים השחורים ישנו אגם כחול ובו אי זהוב עם עץ ירוק, ועל העץ קן של ציפור לבנה ובתוכו ביצה עשויה אבן ספיר טהורה. את הביצה הביא מארץ הפיות לפני שנים רבות מספור נער אחד, שאת סיפורו כמעט אין איש זוכר עוד. משכבר הימים יצאה אחת מנסיכות ארץ הפיות לרחוץ בגפה בבריכה בלב היער, לו אנו קוראים כיום יער הרוחות המקוננות; ובשעת מעשה שזפו אותה עיניו של צייד אחד מבני האדם, ולבבו יצא אליה והוא שכח את צידו וקרא לה; אך היא נמלטה מפניו. הצייד רדף אחריה עד רדת הלילה, אך היא הייתה מהירה ממנו והוא איבד אותה; אלא שבמרוצתה נשמט מעל צווארה תליון החותם המשמש למעבר בין ארץ הפיות לבין עולמנו-אנו, והיא לא הרגישה בזאת אלא כשביקשה לשוב לביתה. במשך ימים רבים ניסתה למצוא את החותם עד שגבר עליה ייאושה, ואז נשאה קולה בקינה גדולה שנשמעה עד למרחוק והעניקה ליער את שמו; ואת אשר עלה בגורלה לאחר מכן לא ידע איש. ברבות הימים נסוג גבול היער, ובקרבת אותו מקום הוקם כפר קטן של עובדי אדמה, אשר תושביו היו שולחים את ילדיהם ללקט פטריות ביער; וכך קרה שאחד מהם, ילד בן שש ושמו תום, נבר בערמה של רקבובית ומצא מעין מטבע כסוף, קטן ומבריק. בו ברגע שנגע במתכת נשמע קול צחוק צלול ושירה מתוקה מבין העצים, ותום זנח את עיסוקיו והלך אל עבר הקולות, עד שמצא עצמו לפתע מול גשר אבן צר, שהתקמר מעל נהר רחב ומהיר-זרם שמימיו צלולים ועמוקים; ואף על פי שידע היטב כי אין נהר ביער טיפס תום על הגשר וחצה אותו; והנה לפניו גשר נוסף, עשוי עץ. גשר העץ נמתח מעל נהר של אש בוערת, אדומה וכתומה, אך האוויר היה קריר והגשר נראה איתן, ותום חצה גם אותו; ומצדו השני נמתחה רצועה רחבה של עשב קמל, ואחריה תעלה אדירה, ישרה כסרגל, שחצתה את המישור מאופק אל אופק; וכשביקש תום לשבת על שפת התעלה ולשלשל את רגליו לתוכה גילה כי היה זה גם כן נהר, שרוח עזה נשבה בו ללא הפסק; ואך בקושי הצליח להיאחז בשורשים שעל הגדה בטרם ייסחף. מבוהל ומפוחד נרתע תום לאחור והביט סביבו; והנה גשר שלישי, עשוי אד כגון הערפל; וממרום הגשר נפרשה לנגד עיניו ארץ יפהפייה מוריקה, ועננים לבנים עדינים שטו בשמיים תכולים כאבן חן; ומולו, בין גבעות נמוכות עטורות דשא מטולל ופרחים, שיחקו כמה נערות לבושות לבן ורקדו לקול חליל, ושרו וצחקו. תום התקרב אל הנערות, והן נרתעו ממנו בתחילה; אך אחת מהן, זו המנגנת בחליל, אותתה לו לבוא ולשבת לצדה, והחלה לנגן מנגינה חדשה; ותום השתרע בגבו אל הדשא הרך והביט בעננים החולפים, ושקע כל-כולו בצלילים ובשיר ובצחוק; ורק כעבור זמן שנראה לו כמו נצח התעורר פתאום וגילה, שהנערות נעלמו כולן, והשמש נוטה לשקוע. הוא קם בקפיצה ורץ חזרה מהר ככל שנשאוהו רגליו, חצה את שלושת הגשרים והגיע אל היער; ושם גילה כי השמש עודנה באמצע השמיים, כפי שהייתה כשמצא את המטבע; ותום הבין כי מוטב לו לשמור את הדבר בסוד. על כן חזר לביתו והעמיד פנים כאילו מאומה לא קרה. וכך היה הדבר בימים שלאחר מכן. בכל הזדמנות ובכל אמתלה היה תום יוצא אל היער, ושם היה חוצה את גשר האבן ואת גשר העץ ואת גשר הערפל ומגיע אל הגבעות הירוקות; והנערה עם החליל הייתה מנגנת לו תמיד מנגינה חדשה, והוא היה מקשיב לה כבחלום עד רדת הלילה בארץ הפיות, ואז חוזר לעולם ממנו בא. ובכל פעם הייתה הנערה מעניקה לו מתנות קטנות: לפעמים הייתה שוזרת פרח בשערו, ולפעמים קושרת סרט משי לידו, ולפעמים מניחה בכף-ידו אבן-חן גדולה. ותום לא הבין מדוע עשתה זאת, ולא ראה במתנות כל צורך. וכך, כשהיה חוצה את גשר הערפל, היה תולש את עלי הכותרת מהפרחים ומשליכם אחד-אחד לתוך זרם הרוח וצופה בהם נישאים בו עד שנעלמו במרחק; ולתוך נהר האש היה שומט את סרטי המשי, שהיו ניצתים ומתכלים בלהבה אחת בהירה וזריזה; ואת אבני החן הטביע בתוך הנהר השלישי, מתבונן בנצנוציהן ההולכים ונחלשים בעומק המים עד שלא נראו יותר.
חלק ב'
ואט-אט חלפו השנים ותום גדל והיה לנער, והחל לעבוד בשדה, וכבר לא נותרו לו הזדמנויות רבות לחמוק אל היער; אך ככל שנמנע ממנו הדבר כך הרבה לחשוב עליו, על הנהרות המופלאים ועל השמיים התכולים ועל המנגינה הקסומה; עד שיום אחד גילה כי על הנערה עם החליל הוא חושב; והוא הבין פתאום שהיא הייתה יפהפייה עד-כאב, וליבו נמלא כמיהה ללא-נשוא אליה; והוא רץ אל היער ואל גשר האבן; והנהר סער מתחתיו כפי שלא סער מעולם, ומתוך געש המים נדמה היה לו שהוא שומע קול, כמו אלף אנשים הקוראים לו ממרחק: אל תעשה את אשר אתה מתעתד לעשות! ותום חצה את הגשר והגיע אל נהר האש, שגלים לוהטים ומערבולות צורבות הסתחררו בו, ומלחישת הלהבות עלה שוב קול רפאים: אל תעשה את אשר אתה מתעתד לעשות! ותום המשיך; וגם יבבת נהר הרוח הרמה קראה לו והזהירה אותו, אך הוא היה נחוש בדעתו; והפעם קמה המנגנת בחליל לקראתו והתקרבה אליו והביטה בו בעצבות גדולה; ועננים כבדים התחשרו ובאו מכל רוחות השמיים והסתירו את פני השמש; והנערה דיברה, וקולה היה רך ועדין ומתוק ופצע את ליבו כמו פגיון קר. "את אשר באת לעשות, לא יוכל איש למנוע ממך," אמרה "אך אתה עתיד להתחרט עליו." וגשם שוטף החל לרדת, ותום היסס לרגע; אך במהרה אזר אומץ, וכרע ברך לפני הנערה ואחז בכף ידה. "דבר אינו חשוב עוד בעיניי, כי אהבתיך" אמר. ואז סימא ברק גדול את עיניו, ורעם החריש את אוזניו, והוא התעלף; וכשהתעורר מעלפונו זרחה שוב השמש, אך הנערות נעלמו כולן; והוא הבין שהפעם לא יראה אותן עוד לעולם. בלב שבור חזר אל נהר הרוח, ושם עצר פתאום על גשר הערפל ואמר: "נהר הרוח, פרחים רבים נתתי לך, השב-נא לי רק פרח אחד." והנהר ענה לו: "את שהשלכת לתוכי אינני יכול להחזיר". וכשהציג תום את כף רגלו על הגדה שקע גשר הערפל מאחוריו וצנח לתוך נהר הרוח ונסחף ונעלם. וכשעלה תום על גשר העץ אמר בקול רועד: "נהר האש, בתאווה אכלת סרטי משי שיקרו לי עתה מאד, אנא השב לי רק סרט אחד." והנהר ענה לו: "את שהשלכת לתוכי אין איש יכול להחזיר"; וכשהגיע תום לגדה השנייה קרס גשר העץ ונשרף ואוכל באש. ועל גשר האבן בכה תום עד שלא יכול היה לבכות יותר, והתחנן בפני נהר המים שיחזיר לו רק אבן אחת. והנהר ענה לו: "מה שהיה שוב לא יחזור, אך יש בידך דבר-מה השייך לנו". ותום הבין, והוציא מכיסו את המטבע והשליכו לתוך הנהר; וכשסיים לחצות התמוטט גשר האבן וצלל לתוך המים. אך פתאום, כמו הייתה זו בועת אוויר, צפה ועלתה ביצה קטנה עשויה ספיר ונסחפה אל הגדה. "זוהי האבן הראשונה שנתת לי" אמר הנהר. "היה שלום, תום." ותום האומלל חזר לעולמו, ושם נמק באהבה ובגעגועים ובייאוש; ואיש לא הבין מה היה לו, ולא עזרו כל עצות חכמי הכפר וזקניו; עד שלבסוף שלחוהו לעיר, אולי שם תימצא הישועה. הלך תום לעיר, והיה עובד שם בכל מיני עבודות בזויות ככל שמצאה ידו כדי להתקיים בדוחק; כי את ביצת הספיר, היא לו המזכרת האחת והיחידה לאהבתו, שמר מכל משמר ולא היה מוכן למכור או למשכן; וטיפין טיפין החל סיפורו מתפרסם. רבים חשבו כי הוא משוגע ונדו לו; אך הסיפור הגיע לאוזניו של קשיש אחד, והוא קרא לתום ואמר לו: "אנשים חושבים שנטרפה עליך דעתך, כי אתה מספר שבארץ הפיות היית; ואף אני הייתי סבור כך, אלמלא סיפור שסיפר לי סבי כשהייתי ילד קטן, שסיפר לו סבו שלו, על נסיכה מארץ הפיות שנקלעה לעולמנו ולא יכלה לחזור; והיא שמה מושבה באגם מאחורי ההרים השחורים. לך לשם, ואולי תמצא את אשר אתה מחפש". והאיש נתן לו כסף ואוכל ועצה טובה, ושלח אותו לדרכו; ותום הלך במשך חודשים ארוכים ועמד בתלאות ובסכנות גדולות מאד, וחצה את ההרים והגיע לאגם הכחול, וצף על גבי גזע עץ עד לאי הקטן שבליבו; אך איש לא היה שם, רק ציפור אחת לבנה שהביטה בו בסקרנות; ובמר ליבו שח בפני הציפור את כל קורותיו. והציפור הקשיבה לסיפור עד תומו, ואז נאנחה בקול אנושי ואמרה לו: "היטב מכירה אני וזוכרת את הארץ עליה דיברת, כי אמנם משם באתי. מטבע הכסף שמצאת שלי היה, ומשום שאיבדתי אותו ניטלה ממני הרשות לחזור, וניטלה ממני גם צורתי; ואף אתה אינך יכול לחזור, כי איבדת את תמימותך." "אשלם כל מחיר כדי לראותה שוב את אהובתי," השיב תום. "היזהר במילותיך," התרתה בו הציפור "אינך יודע מהו המחיר שיידרש; הוא גבוה יותר משתוכל אי פעם להבין." "אם כך, הדבר אפשרי!" נזעק תום "אנא ממך, אמרי לי מה עליי לעשות. אין לי עוד דבר בעולמי." והציפור ניסתה ככל יכולתה להניא אותו ממחשבתו, אך נכשלה; ולבסוף גילתה לו, ממאנת, את הסוד. ובארץ הפיות קמה הנערה עם החליל על רגליה והביטה בפליאה ובשמחה בתום שבא מן הגבעות; אך ידיה המושטות הושבו ריקם, כי תום ביכר לרדוף אחרי פרפר שכנפיו מנצנצות; ובעולמנו-שלנו הסתכלה ציפור לבנה בכיסופים על ביצת הספיר היקרה שבאה ממולדתה, ארץ הפיות; מזכרת שהייתה כעת בעלת משמעות רק לה בלבד, מכל היצורים שבשני העולמות.
ואט-אט חלפו השנים ותום גדל והיה לנער, והחל לעבוד בשדה, וכבר לא נותרו לו הזדמנויות רבות לחמוק אל היער; אך ככל שנמנע ממנו הדבר כך הרבה לחשוב עליו, על הנהרות המופלאים ועל השמיים התכולים ועל המנגינה הקסומה; עד שיום אחד גילה כי על הנערה עם החליל הוא חושב; והוא הבין פתאום שהיא הייתה יפהפייה עד-כאב, וליבו נמלא כמיהה ללא-נשוא אליה; והוא רץ אל היער ואל גשר האבן; והנהר סער מתחתיו כפי שלא סער מעולם, ומתוך געש המים נדמה היה לו שהוא שומע קול, כמו אלף אנשים הקוראים לו ממרחק: אל תעשה את אשר אתה מתעתד לעשות! ותום חצה את הגשר והגיע אל נהר האש, שגלים לוהטים ומערבולות צורבות הסתחררו בו, ומלחישת הלהבות עלה שוב קול רפאים: אל תעשה את אשר אתה מתעתד לעשות! ותום המשיך; וגם יבבת נהר הרוח הרמה קראה לו והזהירה אותו, אך הוא היה נחוש בדעתו; והפעם קמה המנגנת בחליל לקראתו והתקרבה אליו והביטה בו בעצבות גדולה; ועננים כבדים התחשרו ובאו מכל רוחות השמיים והסתירו את פני השמש; והנערה דיברה, וקולה היה רך ועדין ומתוק ופצע את ליבו כמו פגיון קר. "את אשר באת לעשות, לא יוכל איש למנוע ממך," אמרה "אך אתה עתיד להתחרט עליו." וגשם שוטף החל לרדת, ותום היסס לרגע; אך במהרה אזר אומץ, וכרע ברך לפני הנערה ואחז בכף ידה. "דבר אינו חשוב עוד בעיניי, כי אהבתיך" אמר. ואז סימא ברק גדול את עיניו, ורעם החריש את אוזניו, והוא התעלף; וכשהתעורר מעלפונו זרחה שוב השמש, אך הנערות נעלמו כולן; והוא הבין שהפעם לא יראה אותן עוד לעולם. בלב שבור חזר אל נהר הרוח, ושם עצר פתאום על גשר הערפל ואמר: "נהר הרוח, פרחים רבים נתתי לך, השב-נא לי רק פרח אחד." והנהר ענה לו: "את שהשלכת לתוכי אינני יכול להחזיר". וכשהציג תום את כף רגלו על הגדה שקע גשר הערפל מאחוריו וצנח לתוך נהר הרוח ונסחף ונעלם. וכשעלה תום על גשר העץ אמר בקול רועד: "נהר האש, בתאווה אכלת סרטי משי שיקרו לי עתה מאד, אנא השב לי רק סרט אחד." והנהר ענה לו: "את שהשלכת לתוכי אין איש יכול להחזיר"; וכשהגיע תום לגדה השנייה קרס גשר העץ ונשרף ואוכל באש. ועל גשר האבן בכה תום עד שלא יכול היה לבכות יותר, והתחנן בפני נהר המים שיחזיר לו רק אבן אחת. והנהר ענה לו: "מה שהיה שוב לא יחזור, אך יש בידך דבר-מה השייך לנו". ותום הבין, והוציא מכיסו את המטבע והשליכו לתוך הנהר; וכשסיים לחצות התמוטט גשר האבן וצלל לתוך המים. אך פתאום, כמו הייתה זו בועת אוויר, צפה ועלתה ביצה קטנה עשויה ספיר ונסחפה אל הגדה. "זוהי האבן הראשונה שנתת לי" אמר הנהר. "היה שלום, תום." ותום האומלל חזר לעולמו, ושם נמק באהבה ובגעגועים ובייאוש; ואיש לא הבין מה היה לו, ולא עזרו כל עצות חכמי הכפר וזקניו; עד שלבסוף שלחוהו לעיר, אולי שם תימצא הישועה. הלך תום לעיר, והיה עובד שם בכל מיני עבודות בזויות ככל שמצאה ידו כדי להתקיים בדוחק; כי את ביצת הספיר, היא לו המזכרת האחת והיחידה לאהבתו, שמר מכל משמר ולא היה מוכן למכור או למשכן; וטיפין טיפין החל סיפורו מתפרסם. רבים חשבו כי הוא משוגע ונדו לו; אך הסיפור הגיע לאוזניו של קשיש אחד, והוא קרא לתום ואמר לו: "אנשים חושבים שנטרפה עליך דעתך, כי אתה מספר שבארץ הפיות היית; ואף אני הייתי סבור כך, אלמלא סיפור שסיפר לי סבי כשהייתי ילד קטן, שסיפר לו סבו שלו, על נסיכה מארץ הפיות שנקלעה לעולמנו ולא יכלה לחזור; והיא שמה מושבה באגם מאחורי ההרים השחורים. לך לשם, ואולי תמצא את אשר אתה מחפש". והאיש נתן לו כסף ואוכל ועצה טובה, ושלח אותו לדרכו; ותום הלך במשך חודשים ארוכים ועמד בתלאות ובסכנות גדולות מאד, וחצה את ההרים והגיע לאגם הכחול, וצף על גבי גזע עץ עד לאי הקטן שבליבו; אך איש לא היה שם, רק ציפור אחת לבנה שהביטה בו בסקרנות; ובמר ליבו שח בפני הציפור את כל קורותיו. והציפור הקשיבה לסיפור עד תומו, ואז נאנחה בקול אנושי ואמרה לו: "היטב מכירה אני וזוכרת את הארץ עליה דיברת, כי אמנם משם באתי. מטבע הכסף שמצאת שלי היה, ומשום שאיבדתי אותו ניטלה ממני הרשות לחזור, וניטלה ממני גם צורתי; ואף אתה אינך יכול לחזור, כי איבדת את תמימותך." "אשלם כל מחיר כדי לראותה שוב את אהובתי," השיב תום. "היזהר במילותיך," התרתה בו הציפור "אינך יודע מהו המחיר שיידרש; הוא גבוה יותר משתוכל אי פעם להבין." "אם כך, הדבר אפשרי!" נזעק תום "אנא ממך, אמרי לי מה עליי לעשות. אין לי עוד דבר בעולמי." והציפור ניסתה ככל יכולתה להניא אותו ממחשבתו, אך נכשלה; ולבסוף גילתה לו, ממאנת, את הסוד. ובארץ הפיות קמה הנערה עם החליל על רגליה והביטה בפליאה ובשמחה בתום שבא מן הגבעות; אך ידיה המושטות הושבו ריקם, כי תום ביכר לרדוף אחרי פרפר שכנפיו מנצנצות; ובעולמנו-שלנו הסתכלה ציפור לבנה בכיסופים על ביצת הספיר היקרה שבאה ממולדתה, ארץ הפיות; מזכרת שהייתה כעת בעלת משמעות רק לה בלבד, מכל היצורים שבשני העולמות.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.