ביקורות על רבע לשש..

[נערה162]

ביקורות על רבע לשש..

אצרף שתי ביקורות, אחת של ידיעות אחרונות והשנייה של מעריב.. מסכימים עם הביקורות?

 

[נערה162]

מעריב..

האיכות לא משהו, מתנצלת.. ונוסף על כך יש שם טעות, נאמר כי עידן שר את "אור כזה" והרי זהו ישי ריבו..

 

[האור והתום]

שהעלית אבל לא ניתן לראות דבר

האם תוכלי לומר לי ממתי העיתון ובאיזה חלק של העיתון מדובר

 

[נערה162]

בודאי..

העיתון מיום שישי במוסף "ז'ורנל"
הנה מה שכתוב:
"עידן מינוס
עידן רייכל הופך באלבומו הרביעי לאיש העולם הגדול, אבל מרוב כלים, קולות וסגנונות קצת קשה להבין באיזה בשורה נושאים השירים שלו, אם בכלל / רועי בהריר-פרל
השירים באלבום האולפן החדש "רבי לשש", הרביעי במספר של עידן רייכל, ארוזים בשכבות על גבי שכבות של כלי נגינה קלאסיים, אקוסטיים ואקזוטיים, ובמבחר קולות מובילים וקולות רקע נשיים וגבריים. העיבודים רכים, אווריריים, משרים רוגע, מערסלים. את הזמרים והזמרות ב"פרויקט" הנוכחי ניתן, בגדול, לחלק לשניים: זמרים ששרים בשקט, באיפוק בזהירות, בחיל וברעדה (אמיר דדון, עידן חביב, תמיר נחשון, ישי ריבו, שי צברי, ועידן רייכל עצמו) וקולות של זמרות ששרות בשקט, באיפוק, בזהירות, בחיל וברעדה (מירה עווד, ליאת ציון, ענת בן חמו, אנה מורה, מרתה גומז).
תיאורטית, אם חופרים מספיק עמוק בתוך כל זה, אפשר למצוא כמה לחנים טובים - למשל אלה של "חיים פשוטים", רצועה מספר 11 בחלק ב' של האלבום (שבכתיבתה ובהלחנתה השתתף אביב גפן, וחלקו בכוח נשמע היטב בפזמון), "עכשיו קרוב" (הסינגל הראשון, בביצוע של תמיר נחשון), "יורד הערב" (השיר הפותח, בביצוע עידן רייכל) ו"אור כזה" (השיר המסיים, גם הוא בביצועו של רייכל) - אך אלו מתקשים לפרוץ את חומות המגן הצליליות שמגוננות עליהן מפני העולם האכזר שבחוץ ולהגיע אל יעדם הסופי, הלב.
השירים של רייכל באלבום הזה - כלומר השירים כשלעצמם, ברמת המילים, הלחן והביצוע - שקועים אי שם במעמקי האוקיינוס ההרמוני שהיוצר הרגיש והקוסמופוליטי ברא סביבם. התוצאה נעימה, מלטפת וממלאת את כל שאר הפונקציות של כדור הרגעה טיפוסי מתוצרת גלגלצ, אבל גם היא, כמו הנהגים שעבורם היא נוצרה, תקועה בפקק באיילון, או במקרה הטוב בשלב המנות הראשונות שלפני החופה בחתונה של אשכנזים.
אפשר כמובן לשער מדוע רייכל מגונן כך על שיריו משל היו מגילות ים המלח. אחרי הכול, מדובר באחד האמנים המצליחים ביותר בארץ בעשור האחרון. שלושת אלבומיו הקודמים נמכרו בעשרות אלפים. הסיכון, במקרה שלו, גבוה יותר: אם יעז להפר את האיזון הקוסמי שהקנה לו את מעמדו הרם בקרב אמהות אמידות וחברותיהן, והכול עשוי להעלם. נכון, רייכל משתדל, ובמידה מסוימת מצליח, למתג את עצמו כיוצר בינלאומי, אבל הוא עדיין חי ומתפרנס כאן, במקום שבו אין קיום למושג "קריירה יציבה".
כל זה, אגב, לא סותר את העובדה שעידן רייכל הוא מוזיקאי ישראלי מצוין, בדגש על ישראלי. מאלבום לאלבום הוא אמנם נפתח ליותר ויותר סגנונות, שפות והשפעות, ולכאורה הופך ליותר ויותר גלובלי, אבל בסיס האם שממנו הוא יוצא אל מסעותיו ברחבי תבל הוא - גם כאן, באלבום החדש, למרות שפע שפותיו (עברת, צרפתית, ערבית, פורטוגזית, גרמנים ועוד) - אותו בסיס שממנו יצאו מלחינים ארצישראלים כמו סשה ארגוב, מרדכי זעירא, משה ולינסקי, נעמי שמר, נורית הירש ויאיר רוזנבלום. בעבר היתה נטייה לשייך את רייכל לאזורי השאנטי פופ של מוש בן ארי - מה שעשה לו עוול רציני למדי, שכן הוא בכל זאת מוזיקאי פתוח, מורכב ורבגוני - אבל בשורה התחתונה הוא, קודם כל, אמן ישראלי. לכן הגיע הזמן שהוא יחלץ את עצמו, סוף סוף, מן הסטריליות השברירים שהוא שרוי בה ויציג בפני העולם גם קצת חוצפה."
דעתך?

 

[האור והתום]

מסכימים עם הביקורת שנכתבה

אני לא מסכימה לטענתו של רועי שכל הזמרים באלבום שרים ב"שקט, באיפוק בזהירות, בחיל וברעדה".
יכול להיות שהוא האזין בטעות לשיר "Azini"? כי השיר שמירה עווד שרה באלבום

הנוכחי מקפיץ ושמח ומה עם השיר בספרדית שמרתה גומז מבצעת? הוא גם קצבי וסוחף.
איך אפשר לומר על הביצוע

של ליאת ציון ל- "היית רואה" שהוא מאופק? הביצוע שלה הוא עצמתי מאוד וחותך בבשר החי...
כמובן שהייתי שמחה לשירים קצביים יותר בשפה העברית אבל משום מה יש לי הרגשה שכדאי שרועי יאזין לאלבום מספר פעמים נוספות ואז יפרסם את ביקורתו.

אני אמרתי את שלי בעניין אבל אשמח לשמוע את דעתך ואת דעת שאר חברי הפורום על הביקורת הנ"ל.

 

[נערה162]

מסכימה איתך.. גם בעיני הביקורת לא מצאה חן

 

[ולרי מרים]

בקשר לביקורות

לדעתי השאלה היא לא האם ב''רבע לשש'' כל השירים שקטים או מאופקים. המבקר במעריב טוען כך וההוא מידיעות טוען שהאלבום מדי נקי לא מספיק מלוכלך... אולי זה נכון. אבל למי זה משנה?
הבעיה של המבקרים היא שהם מצפים לאלבום ספציפי. למוצר. משהו שמח ומקפיץ. או משהו עם שריטות. וכשהם לא מקבלים מה שהם מצפים הם מתלוננים. הם עוד לא הבינו שעידן רייכל יוצר מה שהוא רוצה ליצור. הוא לא בא לרצות אף אחד. הוא לא מתחנחן. ואולי קשה להם עם זה.
אני אישית מאוד אוהבת את האלבום החדש. בעיניי אלבום עם הרבה אומץ. פנימי. אמיתי. מרגש. כל פעם שמאזינים אותו מרגישים רגשות אחרות. בהתחלה הוא היה נראה לי קצת עצוב. אבל עכשיו אני מרגישה רק את האופטימיות. מ''יורד הערב'' הריאלי עד ''אור כזה'' הרוחני אנחנו עוברים מסע. מסע שממלא ומרומם. השירים מתנגנים בראש אבל בעיקר בלב. תענוג.
שיהיה לך המשך חג שמח.

 

[נערה162]

ידיעות אחרונות

גם כאן הצליחו לטעות וכתבו "תמיר שמואלי" במקום תמיר נחשון..

 

[האור והתום]

ומי זו בדיוק אמה מאורה?

מקווה שזו רק שגיאה בהקלדה

 

[נערה162]

לזה אפילו לא שמתי לב

 

[האור והתום]

ביקורת נוספת של "SHARONEWS"

ביקורת נוספת על האלבום "רבע לשש".

 

[mbauman]

תודה לכן

 

[מוזיקאית15]

מה אכפת לי מביקורות..

כל עוד אני אוהבת.. לא אכפת מה לי מה אחרים חושבים.

אומנים אחרים היו מתים שתוך יומיים האלבום שלהם יקבל פלטינה.

 

[נערה162]

והפעם בפנאי פלוס..

 

[האור והתום]

יופי של ביקורת!

 

[האור והתום]

"רייכל רואה את המאזינים שלו מולו כשהוא כותב"

"העידן החדש"- יקי הפשטיין- מוצ"ש

כשבאים לכתוב טקסט על אלבום חדש של עידן רייכל יש כמה אופציות שעומדות בפני מי שמקיש על המקלדת. האופציה הפשוטה יותר היא להתעסק במעטפת החיצונית. למרות מראה הראסטות והשרוואלים, כבר כמה שנים טובות שרייכל ממוקם בראש טבלת המוזיקאים המצליחים ביותר בישראל, לצד קליברים כמו שלמה ארצי ואייל גולן. יחד עם כמה החלטות עסקיות מוזיקליות חכמות, כמו חוזה עם חברת אל על וחבירה לקהילות היהודיות ברחבי העולם, רייכל מייצג כיום יותר מכל אמן אחר את הפנים המוזיקליות של מדינת ישראל, במיוחד מקרב מאות אלפי בני נוער יהודים שמצאו בביקורים שלהם בארץ בשנים האחרונות חיבור לשירים שלו. הפועל היוצא של כל אלו הוא לו"ז הופעות עמוס בכל מקום אפשרי בעולם, מכירות של עשרות אלפי עותקים מכל אלבום שיוצא, ותור לשיתופי פעולה מוזיקליים של אמנים שרוצים לטעום מההייפ וגם הצלחה כלכלית מרשימה, מצרך נדיר במחוזותינו המוזיקליים.
אבל יהיה זה פשטני לסכם את כל החוויה העידן- רייכלית רק בפרטים הללו, שנוגעים במעטפת הצהובה יותר, זו שאנחנו כל כך אוהבים למדוד בעזרתה למי יש חשבון בנק גדול יותר, תוך התעלמות מהתוכן המוזיקלי שמגיע איתו.
"רבע לשש", האלבום החדש, הוא הזדמנות מצוינת להבין דרכה את סוד הקסם. רייכל, שאת הקריירה שלו התחיל כנגן אצל עברי לידר, פופ- רוק קלאסי, כבר מזמן שולח זרועות תמנון ללא מעט סגנונות מוזיקליים: אתיופי, ערבי, אפריקאי, רוק, פופ אמביאנט- רייכל התנסה בכולם. לא מעט אמנים עשו זאת לפניו: התמכרות למסע ולניסיון להישמע אוריינטליים לא פעם מביא את האמן לשכוח את העיקר- לרגש, לגבר אל הקהל- ולהתעסק בטפל ובחיפוש עצמי מוזיקלי- אקספרימנטלי. רייכל, לעומת זאת, לא שכח לרגע אחד שיש לו קהל בצד השני. זה יכול להיות בחור אמריקאי ששוכב עכשיו במיטה ומתגעגע לאהובה הישראלית שפגש בטיול שלו, ובאותה מידה זו יכולה להיות אישה ממאחז בשומרון שרואה את פסקול חייה עובר לנגד עיניה. האזנה בלופ לשירים כמו "יורד הערב", "עולם שלם" ו"חיים פשוטים" ממחישים שרייכל רואה את המאזינים שלו מולו כשהוא כותב את הטקסטים וכשהוא מלפף אותם עם הרבה פסנתרים נוגים ורוח מדברית.
"רבע לשש" עושה את העבודה בצורה הטובה ביותר: הרבה רגש, הרבה תנועה. כמו בשאר האלבומים שלו, גם כאן מתארחים לא מעט אמנים, כגון עידן חביב, אמיר דדון, מירה עוואד ומרתה גומז. הם נוטלים את ההובלה הקולית ונותנים את הצבע שלהם למוזיקה ולטקסטים הרייכלים. אפשר לבקר את הקיטש ועודף הפומפוזיות בחומרים של רייכל. כמי שמעדיף בדרך כלל את הצד האלטרנטיבי יותר של המוזיקה, אני יכול לבין מהיכן הטענות האלו מגיעות, אבל לא מסכים איתן בשום אופן: הכישרון של רייכל בולט במיוחד אל מול כוכבים עולים ויורדים בדור הריאליטי שמנסים בדרכם גם הם לגעת לרגע בקהל שעומד מולם.
כל עוד רייכל ימשיך כפי שעשה עד עתה ולא יחצה את הגבול למקום הציני שבו הוא רק מאכיל את הקהל שלו בצורה מלאכותית, הציור המוזיקלי שלו ימשיך לקשט לא מעט קירות רגשיים של אנשים בארץ ובעולם.

 

[נערה162]

כיף לקרוא!