המטרה המוצהרת
בעבודה אכן הייתה לנגח את יודעי הח"ן, אני לא מקבל את זה שאני בעצמי שייך לאותה כבודה. ישנן עבודות (פוליטיות למשל) שפונות ומתווכחות עם מקבלי ההחלטות או עם הפוליטיקאים. בד בבד, הן גם קורצות לקהל הרגיל והפשוט כאשר "הצלחה" מבחינתם נמדדת בכך שמושאי ביקורתם אכן הפנימו את הביקורת, לגבי הקהל הפשוט יכול להיות שהבין, יכול להיות שלא. אם אני רואה עבודת אמנות כחלק מתהליך (אולי כמו הפומו): בראשונה היא באה לנגח משהו מאד בסיסי, בלי להציע אלטרנטיבה מוחשית (אולי רק בתיאוריה), או במקרה שלי, ביקורת על ראוותנות הטקסט והאקדמיזציה של ביקורת האמנות, ההמלצה שלי לעבור ל"שפה רזה" שתהיה יותר נהירה לא בולטת פה והיא אינה מיוצגת בעבודה, אך אני בהחלט רואה אותה כחלק בלתי נפרד מהעבודה. תהיה ההתגשמות שלה אשר תהיה, במסגרת עבודה אחרת או במסגרת הפרשנות לעבודה הנוכחית. ואני כבר רואה את הביקורת, שאני הרי נוהג אותו דבר, גם בעבודה וגם פה בעצם. בעבודה זה היה סוג של אילוץ, ביקורת על X נעשית מתוך ידיעת ה-X, כל בר דעת יודע זאת. לא חסרים אמנים פלסטים שמתנגדים לפער העצום בין העבודה שלהם ובין הנגישות של הטקסט שנכתב על העבודה, שטקסט שמרחיק את הציבור מהכלי הוויזואלי-אקספרסיבי החשוב הזה. אך אלו תמיד נפטרים במנוד ראש, על אי יכולתם לפעול באותו שדה ומכאן התנגדותם. הביקורת צריכה להיות צלולה ונוקבת: אין מקום לביקורת כזו, למשחקי מלים. יש להעביר את המהות, את החוויה. החוויה לא תעבור באמצעות המלים "דיסקורס" ו"סימולרקה". יש מקומות שאכן, כדי להעביר רעיון מסויים, יש להיצמד לסוג מסויים של "שפה". בבתי הקפה שבהם יושבים המבקרים הנכבדים הם יכולים לדבר כך עד שתפרח נשמתם, אולי גם פה. בביקורת שמיועדת לקהל גדול (ושהפכה למיועדת לקהל סלקטיבי רק בגלל אותה פעולה חסרת אחריות של המבקרים), יש לדבר בשפה רזה.
