dairy milk
New member
ביקורת ב7 לילות. ../images/Emo220.gif
מוניקה סאקס/רועי בהריר שייגעצ, 'להפסיק לאכול עוגות'. החיים מבאסים את יובל מנדלסון כמעט כמו שהמוזיקה שלו מבאסת אותנו. באלבום הראשון, כשניסה להיות הילד הכי מופרע בכיתה, אמרו לו שהכישרון הגולמי קיים אבל הוא לא ימומש עד שיפסיק לחבר שירים על אוננות. באלבום השני, כשניסה לעשות משהו שניתן לחשוד שהושקעה בו מידה מסוימת של מחשבה, אמרו לו הילדים מהטוקבקים שהוא איבד את חוצפת הנעורים. עכשיו, בשלישי, נשמע שלמנדלסון כבר לא נותרה ברירה חוץ מהלעמיד פני מסכן ולקוות שהפעם יוותרו לו. אז הוא בוכה. המון. בעיקר על בחורות שלא רוצות אותו, על חוסר רצון לצאת מהבית ועל הפחד מתחרותיות. רוב הטקסטים מעבירים מצב רוח מעט קודר כשהם מנסים לשכנע אותך בעקביות שלמנדלסון אין חיים. את מה שקורה למאזין המסכן בעקבות זה מיטיב לתאר המשפט "הניוון המתוק, לא לצעוק, לא לשתוק, משתכשך ברדוד, לא נכנס לעמוק" (מתוך 'פקיד אפרורי'). הכל כמובן יכול היה להיסלח אם היו כאן שירים או אם יובל שפריר, המפיק, היה נפטר מהצליל המוניקה סקסי שדבק בשייגעצ באלבום הקודם - צליל שהוסיף למנדלסון כמה מעריצות שלפתע אמא הרשתה להן לשמוע אותו. 'המילים הכי יפות' ו'להפסיק לאכול עוגות' דווקא היו יכולים להיות שירים חביבים אם לא היה נמאס מהם אחרי דקה. גם 'כוחות הרשע', השיר היחידי שבו מנדלסון לא נשמע כמו יהלי סובול מתארח אצל גרין דיי, בעייתי: הבית דומה מדי ל'פרצופה של המדינה' של תיסלם, והפזמון מזכיר משהו שדיפ פרפל היו אולי שוקלים במשך שלוש שניות לפתח לשיר, ומחליטים לוותר. בכלל, לוותר היא מילת המפתח באלבום הזה. ---- (נו טוב, מה כבר אפשר לצפות ממישהו שקוראים לו בהריר?)
מוניקה סאקס/רועי בהריר שייגעצ, 'להפסיק לאכול עוגות'. החיים מבאסים את יובל מנדלסון כמעט כמו שהמוזיקה שלו מבאסת אותנו. באלבום הראשון, כשניסה להיות הילד הכי מופרע בכיתה, אמרו לו שהכישרון הגולמי קיים אבל הוא לא ימומש עד שיפסיק לחבר שירים על אוננות. באלבום השני, כשניסה לעשות משהו שניתן לחשוד שהושקעה בו מידה מסוימת של מחשבה, אמרו לו הילדים מהטוקבקים שהוא איבד את חוצפת הנעורים. עכשיו, בשלישי, נשמע שלמנדלסון כבר לא נותרה ברירה חוץ מהלעמיד פני מסכן ולקוות שהפעם יוותרו לו. אז הוא בוכה. המון. בעיקר על בחורות שלא רוצות אותו, על חוסר רצון לצאת מהבית ועל הפחד מתחרותיות. רוב הטקסטים מעבירים מצב רוח מעט קודר כשהם מנסים לשכנע אותך בעקביות שלמנדלסון אין חיים. את מה שקורה למאזין המסכן בעקבות זה מיטיב לתאר המשפט "הניוון המתוק, לא לצעוק, לא לשתוק, משתכשך ברדוד, לא נכנס לעמוק" (מתוך 'פקיד אפרורי'). הכל כמובן יכול היה להיסלח אם היו כאן שירים או אם יובל שפריר, המפיק, היה נפטר מהצליל המוניקה סקסי שדבק בשייגעצ באלבום הקודם - צליל שהוסיף למנדלסון כמה מעריצות שלפתע אמא הרשתה להן לשמוע אותו. 'המילים הכי יפות' ו'להפסיק לאכול עוגות' דווקא היו יכולים להיות שירים חביבים אם לא היה נמאס מהם אחרי דקה. גם 'כוחות הרשע', השיר היחידי שבו מנדלסון לא נשמע כמו יהלי סובול מתארח אצל גרין דיי, בעייתי: הבית דומה מדי ל'פרצופה של המדינה' של תיסלם, והפזמון מזכיר משהו שדיפ פרפל היו אולי שוקלים במשך שלוש שניות לפתח לשיר, ומחליטים לוותר. בכלל, לוותר היא מילת המפתח באלבום הזה. ---- (נו טוב, מה כבר אפשר לצפות ממישהו שקוראים לו בהריר?)
