ביקורת: סנטה מריה, חיפה (סטלה מאריס)
השבוע ביקר א' ידידי בחיפה, וכמנהגנו בקודש, יצאנו לאכול צהריים בצוותא, הפעם בחברת חבר נוסף צמחוני. בהתחלה חשבתי על "מיט" (והבהרנו לצמחוני שיש בתפריט שלה כיום הרבה מנות שאינן בשריות, אם כי אנחנו לא מתחייבים לגבי טיבן) אבל בדרך החלטתי שאולי כדאי לגוון ולנסות משהו חדש, למשל "סנטה מריה" שקיבלה כאן כמה וכמה שבחים לאחרונה.
בתפריט אין מחירים (מעצבן
) אז התקשרתי לברר מה הטווחים ואם יש עסקית (אין). המחירים נשמעו סבירים אז החלטנו פשוט להגיע ולקוות לטוב. "סנטה מריה" היא בית קפה/מסעדה בסגנון אוסטרי (נגיד; הוא לא הזכיר לי את וינה) שנמצא בסטלה מאריס, אבל לא בצד המשקיף לים אלא ממול; אם מגיעים מלמעלה צריך לפנות ימינה לחניה קצת לפני הרכבל (פספסנו את הכניסה אז נאלצנו לפרסס).
מיד בכניסה אמר א' "הא, מלכודת תיירים"... ולמען האמת נראה שרוב היושבים במקום (שהיה מאוד לא עמוס) לא היו תושבי המקום. החלל הפנימי מוקף בחלונות גדולים כדי שאפשר יהיה לצפות בנוף (הרבה פחות מזה שנשקף מהצד השני של הכביש, אבל עדיין לא רע) אבל זה גם גורם לו להיות כמו "חממה", והמזגנים הורגשו פחות מדי. בהתחשב בכך שזה היה יום מעונן מאוד ולא הייתה ממש שמש ישירה, אני לא רוצה לחשוב איך זה לשבת שם ביום רגיל.
האווירה הייתה נעימה וברקע הושמעה (בווליום הולם) מוזיקה קלאסית בסגנון אוסטרי, אני מניחה (לא זיהיתי מוצרט או שטראוס).
התפריט מורכב ברובו ממנות סטנדרטיות של בית קפה (עוגות, מאפים, כריכים, טוסטים, פסטות, סלטים, שתייה חמה...) וממיוחדים שכוללים מנות בשריות, בעיקר נקניקיות (ובירות). א' ניסה לברר עם המלצרים מה פשר הנקניקיות השונות (מאחר ש"נקניקיות בנוסח בורגנלנד אוסטריה" או "נקניקיות ברט מינכן לבן" לא אומר לו הרבה) אבל גם למלצרית זה לא אמר הרבה; היא הייתה חדשה וקלולסית, וגמגמה הסבר מתחמק "זה על שם מקומות" בתקווה שזה יספק אותו (נו באמת, תהיי רצינית). בצר לה הזעיקה מלצר/אחראי כלשהו והוא ידע להסביר מעט יותר (אם כי א' עדיין מצא את הסברו שטחי ולוקה בחסר).
א' החליט להזמין "נקניקיות נוסח בוואריה" ("נקניקיית ברט עגל ונקניקיית ברט מינכן לבן על מצע כרוב כבוש חם ותפוחי אדמה אפויים, חזרת, חרדל דיג'ון ומיונז", ₪60) מכיוון שזו מנה שמוגשת עם תפוחי אדמה (הוא לא טיפוס של כרוב) וכי היא מאפשרת גיוון וטעימה מסוגים שונים. המלצר הציע לו סלט במקום כרוב, והוא קיבל את ההצעה. בדיעבד הסלט לא ממש היה בסגנון שלו (וכלל הרבה כרוב); הוא נשנש קצת עגבניות ומלפפונים והשאיר לי את השאר. לגבי הנקניקיות, הוא אמר שהן פשוטות מאוד (וכנראה קנויות ולא מוכנות במקום), שזה דווקא טוב בעיניו כי הוא אוהב פשוטות. טעמתי מהנקניקיות שלו, הן לא היו לטעמי. בסה"כ המנה הייתה חביבה בעיניו ומתומחרת באופן הוגן, אבל לא משהו מיוחד.
הצמחוני הזמין לזניה חצילים ואספרסו. אמר שהלזניה הייתה בסדר גמור, טעימה (לא זוכרת את מחירה וגם לא צילמתי).
בהיותי חובבת בשר מעושן חשבתי להזמין ממדור המעושנים "סינטה לבן" ("סטיק סינטה לבן מעושן ללא עצם מוגש חם ברוטב יין לבן, חמאה, ריבת משמש ומשמש מיובש, או ברוטב חמאה, יין, שום ולימון. תפוח אדמה עם בייקון ובצל") שנשמע מעניין ומיוחד, אבל המלצר אמר שהוא מגיע אליהם מוכן מראש ולא נצלה במקום. לא ממש הבנתי; א' הסביר שהם כנראה מקבלים את הבשר ארוז ורק מחממים, המלצר אישר. נשמע מאכזב, ירדתי מהרעיון.
לא רציתי להזמין סתם סלט/פסטה וכו' (הרי לא לשם כך נתכנסנו והגענו עד הלום) וחיפשתי משהו מעניין יותר; הזמנתי ממדור המיוחדים "פטריות נוסח לרמוס אוסטריה" ("פטריות ממולאות בקבאנוס מיושן וגבינת אמינטל עם נגיעת פסטו ברוטב שמנת", ₪44) ומנה מספיישל הקיץ שלהם (מעמד שהיה על השולחן) "מרק יוגורט קר" (עם מלפפונים, נענע ועוד, ₪29). לא בטוחה שזה היה שם המנה ולא זוכרת את הפירוט (לא מופיע בתפריט הקבוע, כאמור).
אף שאני אוהבת את רכיביו, מרק היוגורט לא היה שוס בעיניי; סתמי ולא כ"כ מוצלח. אם אכן הייתה בו נענע, לא חשתי בה. אכלתי חצי ממנו והשארתי בצלחת. הוא הוגש עם סלסלת לחמים וחמאה. הייתה שם פרוסת קסטן ולחמנייה פשוטה (שנקנתה וחוממה) וחמאה סטנדרטית קערית קטנה. לא משהו לספר עליו בבית; נשנשתי כי הייתי רעבה.
הפטריות היו חביבות; חמש פטריות (שמפניון, למיטב זיכרוני) ממולאות בגבינה וברוטב שמנת, מהסוג שמקובל להגיש במקומות רבים, למעט חתיכות קטנות של קבנוס שנתקעו בהן. זה היה אמור לתת ייחוד ולשדרג את המנה, אבל בפועל הן היו קשות מטיגון/אפייה ומשהו במרקם החצי גומי חצי יבש שלהם לא היה טרקטיבי בכלל. הן הוגשו עם עוד לחמניות פשוטות. בסה"כ מנה סבירה, אבל חסרת ייחוד או איכות שתצדיק את מחירה (המעט יקר ביחס לגודלה).
לסיום רצינו (א' ואנוכי) לחלוק קינוח, שהרי גם על העוגות של המקום נחלקו כאן לא מעט מחמאות. המלצרית לא נראתה בשטח ואף אחד לא הציע לנו תפריטים או התעניין אם אנחנו רוצים קינוחים... בהזדמנות זו אציין שהשירות היה סביר אך פסיבי, לא יוזם, לא מתעניין, לא ממליץ... ביקשנו בכל פעם קנקן מים וקיבלנו, אבל היינו צריכים לחפש את המלצרית, היא לא באה לבדוק או לדרוש בשלומנו במהלך הארוחה וגם לא שמה לב בעצמה בכל פעם שהקנקן ריק. אולי מכיוון שהייתה חדשה, ועדיין... היא לא הייתה לבד והמסעדה הייתה די ריקה.
אחרי שקיבלנו תפריטים ונאנחתי בלבי רק מהמחשבה שעכשיו איאלץ לתחקר את הקלולסית לגבי העוגות (מהי "עוגת ויסקי", למשל? ולמה הכוונה ב"עוגת גבינה אפויה בנוסח הרי האלפים"? מהו נוסח זה?) קלטתי בצד את הוויטרינה שלהן (יש!). ניגשתי אליה והסתכלתי, הצלחתי להבין/לזהות חלק מהן, היא ניגשה והשלימה לי מידע. עוגת הוויסקי (שוקולד, מתברר) לא נראתה מלהיב; העוגה שנראתה טוב מבין כולן הייתה זו "בנוסח הרי האלפים" (₪33), ואפשר היה פשוט לקרוא לה "עוגת גבינה אפויה עם צימוקים" (רק שאז הלקוחות היו מבינים מיד במה מדובר, ולא היו משתמשים בשם מתלהב שמשדר אירופאיות תוך שמירה על מיסתוריות).
אז איך העוגה עצמה? ובכן, אחרי שתלי תלים של תשבחות נשפכו עליה, אני מזדהה דווקא עם הכותבת האחרונה שסיכמה ב"עוגת גבינה". היא טובה יחסית לעוגות שפוגשים ברוב המסעדות (בד"כ כבדות, דחוסות ומתוקות להחריד) – המרקם טוב, לא יבשה מדי ולא מתוקה מדי והצימוקים מוסיפים למי שאוהב (א' לא, אני זורמת), אבל בסה"כ חביבה, לא יותר. "דמל" לא צריכים לחוש מאוימים; אפילו לא סבתא שלי (שמכינה עוגת גבינה טובה לא פחות). למען הסר הספק, זו ממש לא סיבה מספקת להגיע במיוחד עד לשם, אלא אם עוברים באזור או רוצים לקחת תיירים לקפה ועוגה עם נוף נחמד.
לסיכום, כפי שוודאי כבר הבנתם, חביב אך לא מלהיב. אילו היה זה בית קפה ליד הבית, הייתי כנראה קופצת מדי פעם רק מתוך נוחות ונגישות, ולו רק כדי לנסות שוב; מכיוון שמדובר בנסיעה מיוחדת לקצה העיר (יחסית), המחירים לא זולים במיוחד (אחרי שתי מנות ראשונות באופיין + חצי קינוח + טיפ השארתי מאה ש"ח) והאוכל לא מוצלח במיוחד (בסדר, לא יותר) אני לא רואה סיבה לעשות זאת. כפי שאמר א', מדובר במלכודת תיירים, הוא כנראה לא צריך להתאמץ הרבה להתחבב על המקומיים.
השבוע ביקר א' ידידי בחיפה, וכמנהגנו בקודש, יצאנו לאכול צהריים בצוותא, הפעם בחברת חבר נוסף צמחוני. בהתחלה חשבתי על "מיט" (והבהרנו לצמחוני שיש בתפריט שלה כיום הרבה מנות שאינן בשריות, אם כי אנחנו לא מתחייבים לגבי טיבן) אבל בדרך החלטתי שאולי כדאי לגוון ולנסות משהו חדש, למשל "סנטה מריה" שקיבלה כאן כמה וכמה שבחים לאחרונה.
בתפריט אין מחירים (מעצבן
מיד בכניסה אמר א' "הא, מלכודת תיירים"... ולמען האמת נראה שרוב היושבים במקום (שהיה מאוד לא עמוס) לא היו תושבי המקום. החלל הפנימי מוקף בחלונות גדולים כדי שאפשר יהיה לצפות בנוף (הרבה פחות מזה שנשקף מהצד השני של הכביש, אבל עדיין לא רע) אבל זה גם גורם לו להיות כמו "חממה", והמזגנים הורגשו פחות מדי. בהתחשב בכך שזה היה יום מעונן מאוד ולא הייתה ממש שמש ישירה, אני לא רוצה לחשוב איך זה לשבת שם ביום רגיל.
התפריט מורכב ברובו ממנות סטנדרטיות של בית קפה (עוגות, מאפים, כריכים, טוסטים, פסטות, סלטים, שתייה חמה...) וממיוחדים שכוללים מנות בשריות, בעיקר נקניקיות (ובירות). א' ניסה לברר עם המלצרים מה פשר הנקניקיות השונות (מאחר ש"נקניקיות בנוסח בורגנלנד אוסטריה" או "נקניקיות ברט מינכן לבן" לא אומר לו הרבה) אבל גם למלצרית זה לא אמר הרבה; היא הייתה חדשה וקלולסית, וגמגמה הסבר מתחמק "זה על שם מקומות" בתקווה שזה יספק אותו (נו באמת, תהיי רצינית). בצר לה הזעיקה מלצר/אחראי כלשהו והוא ידע להסביר מעט יותר (אם כי א' עדיין מצא את הסברו שטחי ולוקה בחסר).
א' החליט להזמין "נקניקיות נוסח בוואריה" ("נקניקיית ברט עגל ונקניקיית ברט מינכן לבן על מצע כרוב כבוש חם ותפוחי אדמה אפויים, חזרת, חרדל דיג'ון ומיונז", ₪60) מכיוון שזו מנה שמוגשת עם תפוחי אדמה (הוא לא טיפוס של כרוב) וכי היא מאפשרת גיוון וטעימה מסוגים שונים. המלצר הציע לו סלט במקום כרוב, והוא קיבל את ההצעה. בדיעבד הסלט לא ממש היה בסגנון שלו (וכלל הרבה כרוב); הוא נשנש קצת עגבניות ומלפפונים והשאיר לי את השאר. לגבי הנקניקיות, הוא אמר שהן פשוטות מאוד (וכנראה קנויות ולא מוכנות במקום), שזה דווקא טוב בעיניו כי הוא אוהב פשוטות. טעמתי מהנקניקיות שלו, הן לא היו לטעמי. בסה"כ המנה הייתה חביבה בעיניו ומתומחרת באופן הוגן, אבל לא משהו מיוחד.
הצמחוני הזמין לזניה חצילים ואספרסו. אמר שהלזניה הייתה בסדר גמור, טעימה (לא זוכרת את מחירה וגם לא צילמתי).
בהיותי חובבת בשר מעושן חשבתי להזמין ממדור המעושנים "סינטה לבן" ("סטיק סינטה לבן מעושן ללא עצם מוגש חם ברוטב יין לבן, חמאה, ריבת משמש ומשמש מיובש, או ברוטב חמאה, יין, שום ולימון. תפוח אדמה עם בייקון ובצל") שנשמע מעניין ומיוחד, אבל המלצר אמר שהוא מגיע אליהם מוכן מראש ולא נצלה במקום. לא ממש הבנתי; א' הסביר שהם כנראה מקבלים את הבשר ארוז ורק מחממים, המלצר אישר. נשמע מאכזב, ירדתי מהרעיון.
לא רציתי להזמין סתם סלט/פסטה וכו' (הרי לא לשם כך נתכנסנו והגענו עד הלום) וחיפשתי משהו מעניין יותר; הזמנתי ממדור המיוחדים "פטריות נוסח לרמוס אוסטריה" ("פטריות ממולאות בקבאנוס מיושן וגבינת אמינטל עם נגיעת פסטו ברוטב שמנת", ₪44) ומנה מספיישל הקיץ שלהם (מעמד שהיה על השולחן) "מרק יוגורט קר" (עם מלפפונים, נענע ועוד, ₪29). לא בטוחה שזה היה שם המנה ולא זוכרת את הפירוט (לא מופיע בתפריט הקבוע, כאמור).
אף שאני אוהבת את רכיביו, מרק היוגורט לא היה שוס בעיניי; סתמי ולא כ"כ מוצלח. אם אכן הייתה בו נענע, לא חשתי בה. אכלתי חצי ממנו והשארתי בצלחת. הוא הוגש עם סלסלת לחמים וחמאה. הייתה שם פרוסת קסטן ולחמנייה פשוטה (שנקנתה וחוממה) וחמאה סטנדרטית קערית קטנה. לא משהו לספר עליו בבית; נשנשתי כי הייתי רעבה.
הפטריות היו חביבות; חמש פטריות (שמפניון, למיטב זיכרוני) ממולאות בגבינה וברוטב שמנת, מהסוג שמקובל להגיש במקומות רבים, למעט חתיכות קטנות של קבנוס שנתקעו בהן. זה היה אמור לתת ייחוד ולשדרג את המנה, אבל בפועל הן היו קשות מטיגון/אפייה ומשהו במרקם החצי גומי חצי יבש שלהם לא היה טרקטיבי בכלל. הן הוגשו עם עוד לחמניות פשוטות. בסה"כ מנה סבירה, אבל חסרת ייחוד או איכות שתצדיק את מחירה (המעט יקר ביחס לגודלה).
לסיום רצינו (א' ואנוכי) לחלוק קינוח, שהרי גם על העוגות של המקום נחלקו כאן לא מעט מחמאות. המלצרית לא נראתה בשטח ואף אחד לא הציע לנו תפריטים או התעניין אם אנחנו רוצים קינוחים... בהזדמנות זו אציין שהשירות היה סביר אך פסיבי, לא יוזם, לא מתעניין, לא ממליץ... ביקשנו בכל פעם קנקן מים וקיבלנו, אבל היינו צריכים לחפש את המלצרית, היא לא באה לבדוק או לדרוש בשלומנו במהלך הארוחה וגם לא שמה לב בעצמה בכל פעם שהקנקן ריק. אולי מכיוון שהייתה חדשה, ועדיין... היא לא הייתה לבד והמסעדה הייתה די ריקה.
אחרי שקיבלנו תפריטים ונאנחתי בלבי רק מהמחשבה שעכשיו איאלץ לתחקר את הקלולסית לגבי העוגות (מהי "עוגת ויסקי", למשל? ולמה הכוונה ב"עוגת גבינה אפויה בנוסח הרי האלפים"? מהו נוסח זה?) קלטתי בצד את הוויטרינה שלהן (יש!). ניגשתי אליה והסתכלתי, הצלחתי להבין/לזהות חלק מהן, היא ניגשה והשלימה לי מידע. עוגת הוויסקי (שוקולד, מתברר) לא נראתה מלהיב; העוגה שנראתה טוב מבין כולן הייתה זו "בנוסח הרי האלפים" (₪33), ואפשר היה פשוט לקרוא לה "עוגת גבינה אפויה עם צימוקים" (רק שאז הלקוחות היו מבינים מיד במה מדובר, ולא היו משתמשים בשם מתלהב שמשדר אירופאיות תוך שמירה על מיסתוריות).
אז איך העוגה עצמה? ובכן, אחרי שתלי תלים של תשבחות נשפכו עליה, אני מזדהה דווקא עם הכותבת האחרונה שסיכמה ב"עוגת גבינה". היא טובה יחסית לעוגות שפוגשים ברוב המסעדות (בד"כ כבדות, דחוסות ומתוקות להחריד) – המרקם טוב, לא יבשה מדי ולא מתוקה מדי והצימוקים מוסיפים למי שאוהב (א' לא, אני זורמת), אבל בסה"כ חביבה, לא יותר. "דמל" לא צריכים לחוש מאוימים; אפילו לא סבתא שלי (שמכינה עוגת גבינה טובה לא פחות). למען הסר הספק, זו ממש לא סיבה מספקת להגיע במיוחד עד לשם, אלא אם עוברים באזור או רוצים לקחת תיירים לקפה ועוגה עם נוף נחמד.
לסיכום, כפי שוודאי כבר הבנתם, חביב אך לא מלהיב. אילו היה זה בית קפה ליד הבית, הייתי כנראה קופצת מדי פעם רק מתוך נוחות ונגישות, ולו רק כדי לנסות שוב; מכיוון שמדובר בנסיעה מיוחדת לקצה העיר (יחסית), המחירים לא זולים במיוחד (אחרי שתי מנות ראשונות באופיין + חצי קינוח + טיפ השארתי מאה ש"ח) והאוכל לא מוצלח במיוחד (בסדר, לא יותר) אני לא רואה סיבה לעשות זאת. כפי שאמר א', מדובר במלכודת תיירים, הוא כנראה לא צריך להתאמץ הרבה להתחבב על המקומיים.
