ביקורת ספר - שומרי הפניקס
The Phoenix Guards Steven Brust סטיבן בראסט כתב סדרה ארוכה למדי של ספרי פנטזיה על ולאד טאלטוס, מתנקש אנושי בעולם הנשלט ע"י אלפים החיים אלפי שנים. הספר הזה מתרחש באותו עולם אבל 1000 שנה לפני הספרים האחרים. זה הספר הראשון של בראסט שקראתי, לפני שנים, ועכשיו קראתי אותו פעם שניה. גיבור הסיפור הוא ח´אאברן, אציל צעיר שמתכוון להצטרף למשמר הפניקס השומר על הקיסר. הוא מצטרף לשלושה שומרים אחרים שנהפכים לידידיו הטובים ביותר, וביחד הם מוצאים את עצמם מעורבים במזימות ותככים של מתנגדי הקיסר החדש. הספר, בטח כבר הבנתם, הוא מחווה לשלושת המוסקטרים, גם ברעיון הכללי של העלילה - 4 חיילים-ידידים והרפתקאותיהם - וגם בצורת הכתיבה. בניגוד לספרי ולאד טאלטוס הציניים, בראסט כתב את הספר הזה בסגנון ארכאי במתכוון. לצורך העניין הוא המציא סופר דראגארני, פאארפי, שחי בתקופת ולאד, וכאילו מספר את הסיפור. הסגנון של פאארפי הוא ארכני ומייגע לפעמים, עם המון סטיות מהנושא (הספר ארוך פי שניים מיתר הספרים של בראסט, קרוב ל-500 עמודים), תאורים מלאי פאתוס, קרבות בלתי אפשריים וחוש כבוד מוגזם ביותר, כשמוות הוא תמיד האופציה העדיפה על בושה (מצד שני בדראגארה החיים לאחר המוות הם דבר בטוח). לפאארפי גם יש דעות ברורות על המעמדות הנמוכים אבל זה נעשה בצורה כזו שלקורא ברור שהכל בקריצת עין לקורא המודרני. למרות כל ה"מכשלות" האלה הסיפור כתוב בצורה מאוד הומוריסטית, והדיאלוגים שנונים למדי. אפשר לקרוא בלי בעיות את הספר גם אם לא קראתם אף ספר בראסט אחר, ומבחינה כרונולוגית הוא הראשון. יש בו איזה פרט עלילה קטן שהוכנס בשביל קוראים שמכירים את הסדרה אבל זה משהו מאוד קטן. סה"כ ספר נחמד מאוד, רעיון מעניין, לאוהבי אלכסנדר דיומא במיוחד
The Phoenix Guards Steven Brust סטיבן בראסט כתב סדרה ארוכה למדי של ספרי פנטזיה על ולאד טאלטוס, מתנקש אנושי בעולם הנשלט ע"י אלפים החיים אלפי שנים. הספר הזה מתרחש באותו עולם אבל 1000 שנה לפני הספרים האחרים. זה הספר הראשון של בראסט שקראתי, לפני שנים, ועכשיו קראתי אותו פעם שניה. גיבור הסיפור הוא ח´אאברן, אציל צעיר שמתכוון להצטרף למשמר הפניקס השומר על הקיסר. הוא מצטרף לשלושה שומרים אחרים שנהפכים לידידיו הטובים ביותר, וביחד הם מוצאים את עצמם מעורבים במזימות ותככים של מתנגדי הקיסר החדש. הספר, בטח כבר הבנתם, הוא מחווה לשלושת המוסקטרים, גם ברעיון הכללי של העלילה - 4 חיילים-ידידים והרפתקאותיהם - וגם בצורת הכתיבה. בניגוד לספרי ולאד טאלטוס הציניים, בראסט כתב את הספר הזה בסגנון ארכאי במתכוון. לצורך העניין הוא המציא סופר דראגארני, פאארפי, שחי בתקופת ולאד, וכאילו מספר את הסיפור. הסגנון של פאארפי הוא ארכני ומייגע לפעמים, עם המון סטיות מהנושא (הספר ארוך פי שניים מיתר הספרים של בראסט, קרוב ל-500 עמודים), תאורים מלאי פאתוס, קרבות בלתי אפשריים וחוש כבוד מוגזם ביותר, כשמוות הוא תמיד האופציה העדיפה על בושה (מצד שני בדראגארה החיים לאחר המוות הם דבר בטוח). לפאארפי גם יש דעות ברורות על המעמדות הנמוכים אבל זה נעשה בצורה כזו שלקורא ברור שהכל בקריצת עין לקורא המודרני. למרות כל ה"מכשלות" האלה הסיפור כתוב בצורה מאוד הומוריסטית, והדיאלוגים שנונים למדי. אפשר לקרוא בלי בעיות את הספר גם אם לא קראתם אף ספר בראסט אחר, ומבחינה כרונולוגית הוא הראשון. יש בו איזה פרט עלילה קטן שהוכנס בשביל קוראים שמכירים את הסדרה אבל זה משהו מאוד קטן. סה"כ ספר נחמד מאוד, רעיון מעניין, לאוהבי אלכסנדר דיומא במיוחד
