ביקורת על האלבום החדש חלק 1
אמרתי לעצמי שאחרי שאשמע אותו לפחות 10 פעמים אכתוב ביקורת. אני אלך שש שנים אחורה לשנת הוצאתו של Brave New World. מיידן התאחדו והם בהחלט לא התכוונו לבנות משהו נוסטלגי, כמו שאמר דיקינסון. הם תכננו ליצור משהו חדש, משהו שונה. הם הצליחו. Brave כן היה משהו שונה משאר האלבומים. יותר פרוגרסיבי, פחות מיינסטרים במטאל, כמו שאיירון מיידן ידעו לעשות. אבל זה היה צפוי. הרכב מאוחד אחרי הפסקה מסוימת היה צריך להביא גם ניחוח חדש לחבורה הותיקה הזו. Brave היה אלבום טוב אבל לא כל כך הניב פירות בשביל מיידן. הם ציפו להתפרצות מחודשת, לסערה. הם לא קיבלו אותה. אני לא אגיד שהמעריצים התאכזבו, אבל הם פשוט לא התלהבו מספיק. למרות שאני הייתי ילד בכיתה ח', ולא יצא לי לשמוע אותו באותה שנה אלא רק את הישנים, אני חושב שהייתי מקבל את אותו הרושם שדיברתי עליו להעיל. מיידן ידעו שהאלבום הבא צריך להכיל קצת קסם מהעבר. לחזור להאבי מטאל הקלאסי ובמקביל גם לחדש משהו. אחרי שהם הוציאו ב-2003 את Dance Of Death, היה ברור לכולם שהקסם נשאר והוא עושה פלאים. Dance Of Death היה אלבום מעולה עם חזרה מובהקת לעבר ההאבי תוך שילוב סגנון פרוגרסיבי. מה שהניב שירים כמו paschendale ו no more lies. מי שקרא באוסף מאמרים את המאמר שלי על Dance יבין את מה שאני מדבר עליו. האלבום לא סתם מדורג במקום ה-93 בקטגורית האלבומים המצליחים של שנות האלפיים. מיידן גם ידעו שאחרי Dance Of Death הם יצטרכו להוציא אלבום שלא נופל ממנו ושאפילו ינסה להגיע לגדולת אלבומי שנות השמונים. מיידן הוציאו את A Matter Of Life And Death השנה עם כמה מטרות: 1) לחדש ולקחת את ההאבי מטאל הפרוגרסיבי רמה אחת מעל ל dance of death. מחשבה זו דורבנה על ידי Paschendale. האריס הבין שסגנון זה תופס והוא שיער שאם ייתן לאלבום החדש הרבה מסגנון זה, הוא יוכל להכנס למעגל האלבומים הקלאסים והאיכותיים של מיידן. הם רצו להראות לכולם שהאלבום הזה הולך להיות שונה. לא סתם את הפכו את השיר המאוד לא אופייני להם reincarnation לסינגל שאמור ליצצג את האלבום כולו 2) תאמינו או לא, למיידן הייתה מטרה מוזרה אך אמיתית: לנסות להפוך את האלבום שלהם ללהיט ולא רק בקרב המטאליסטים. המפיק, קווין שרלי, תיעד ביומניו: "אפילו יש שיר באלבום שעשוי להיות להיט בMTV". אני מאמין שהם חשבו על כך אפילו שהאלבום הזה הכי לא מיינסטרים בעולם. כששמעתי את Reincarnation בפעם הראשונה, חשבתי שזה שיר טוב אבל מאוד לא מתאים להיות סינגל. Different Worlds היה כיפי לשמוע בעוד שממש ממש התלהבתי מ Brighter Than A Thousand Suns. חשבתי ששמעתי גם את For The Greater Good Of God עד שהתברר לי שזה שיר של Ayreon. היה למה לצפות... כולכם בטח שמעתם את דיקינסון אומר שהמעריצים יצטרכו לשמוע את האלבום כמה פעמים בשביל להתחבר אליו. אני לא יודע אם זה היה משחק פסיכולוגי מסוים אבל הוא אכן צדק. בפעם הראשונה ששמעתי את כל האלבום, לקחתי לעצמי דקה ואמרתי: "אמממ... הא? אאאממממ אהה..." כלומר לא ממש התלהבתי. גם לא היה ברור לי למה. היו לפחות שלושה שירים עם בדיוק אותו סדר של אקורדים (אגע בזה) וזה היה לי מוזר שאני לא מצליח להבין מה הולך ולמה אני לא מתלהב מיידית. ואז נזכרתי שאותה תגובה הייתה לי כשDance Of Death יצא. אמרתי לעצמי: תקשיב לדיקינסון. אז שמעתי בקולו ויום למחרת הקשבתי לאלבום לפחות שלוש פעמים. אמרתי לעצמי: וואו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! חזק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! צריך לשמוע את האלבום כמה פעמים בשביל להבין את הכבדות והעוצמה שלו. השירים הם שרשרת של אירועים, אפשר להגיד. האלבום מאוד כבד הן מבחינת הנגינה ובעיקר מבחינת הליריקה. משירים עצובים כמו out of the shadows עד לשירים מהירים וקוטלים כמו Lord Of Light האלבום פשוט מפוצץ לך את הראש בכל סגנון שמיידן נגנו בכל הדיסקוגרפיה. אתה טועם מהכל.
אמרתי לעצמי שאחרי שאשמע אותו לפחות 10 פעמים אכתוב ביקורת. אני אלך שש שנים אחורה לשנת הוצאתו של Brave New World. מיידן התאחדו והם בהחלט לא התכוונו לבנות משהו נוסטלגי, כמו שאמר דיקינסון. הם תכננו ליצור משהו חדש, משהו שונה. הם הצליחו. Brave כן היה משהו שונה משאר האלבומים. יותר פרוגרסיבי, פחות מיינסטרים במטאל, כמו שאיירון מיידן ידעו לעשות. אבל זה היה צפוי. הרכב מאוחד אחרי הפסקה מסוימת היה צריך להביא גם ניחוח חדש לחבורה הותיקה הזו. Brave היה אלבום טוב אבל לא כל כך הניב פירות בשביל מיידן. הם ציפו להתפרצות מחודשת, לסערה. הם לא קיבלו אותה. אני לא אגיד שהמעריצים התאכזבו, אבל הם פשוט לא התלהבו מספיק. למרות שאני הייתי ילד בכיתה ח', ולא יצא לי לשמוע אותו באותה שנה אלא רק את הישנים, אני חושב שהייתי מקבל את אותו הרושם שדיברתי עליו להעיל. מיידן ידעו שהאלבום הבא צריך להכיל קצת קסם מהעבר. לחזור להאבי מטאל הקלאסי ובמקביל גם לחדש משהו. אחרי שהם הוציאו ב-2003 את Dance Of Death, היה ברור לכולם שהקסם נשאר והוא עושה פלאים. Dance Of Death היה אלבום מעולה עם חזרה מובהקת לעבר ההאבי תוך שילוב סגנון פרוגרסיבי. מה שהניב שירים כמו paschendale ו no more lies. מי שקרא באוסף מאמרים את המאמר שלי על Dance יבין את מה שאני מדבר עליו. האלבום לא סתם מדורג במקום ה-93 בקטגורית האלבומים המצליחים של שנות האלפיים. מיידן גם ידעו שאחרי Dance Of Death הם יצטרכו להוציא אלבום שלא נופל ממנו ושאפילו ינסה להגיע לגדולת אלבומי שנות השמונים. מיידן הוציאו את A Matter Of Life And Death השנה עם כמה מטרות: 1) לחדש ולקחת את ההאבי מטאל הפרוגרסיבי רמה אחת מעל ל dance of death. מחשבה זו דורבנה על ידי Paschendale. האריס הבין שסגנון זה תופס והוא שיער שאם ייתן לאלבום החדש הרבה מסגנון זה, הוא יוכל להכנס למעגל האלבומים הקלאסים והאיכותיים של מיידן. הם רצו להראות לכולם שהאלבום הזה הולך להיות שונה. לא סתם את הפכו את השיר המאוד לא אופייני להם reincarnation לסינגל שאמור ליצצג את האלבום כולו 2) תאמינו או לא, למיידן הייתה מטרה מוזרה אך אמיתית: לנסות להפוך את האלבום שלהם ללהיט ולא רק בקרב המטאליסטים. המפיק, קווין שרלי, תיעד ביומניו: "אפילו יש שיר באלבום שעשוי להיות להיט בMTV". אני מאמין שהם חשבו על כך אפילו שהאלבום הזה הכי לא מיינסטרים בעולם. כששמעתי את Reincarnation בפעם הראשונה, חשבתי שזה שיר טוב אבל מאוד לא מתאים להיות סינגל. Different Worlds היה כיפי לשמוע בעוד שממש ממש התלהבתי מ Brighter Than A Thousand Suns. חשבתי ששמעתי גם את For The Greater Good Of God עד שהתברר לי שזה שיר של Ayreon. היה למה לצפות... כולכם בטח שמעתם את דיקינסון אומר שהמעריצים יצטרכו לשמוע את האלבום כמה פעמים בשביל להתחבר אליו. אני לא יודע אם זה היה משחק פסיכולוגי מסוים אבל הוא אכן צדק. בפעם הראשונה ששמעתי את כל האלבום, לקחתי לעצמי דקה ואמרתי: "אמממ... הא? אאאממממ אהה..." כלומר לא ממש התלהבתי. גם לא היה ברור לי למה. היו לפחות שלושה שירים עם בדיוק אותו סדר של אקורדים (אגע בזה) וזה היה לי מוזר שאני לא מצליח להבין מה הולך ולמה אני לא מתלהב מיידית. ואז נזכרתי שאותה תגובה הייתה לי כשDance Of Death יצא. אמרתי לעצמי: תקשיב לדיקינסון. אז שמעתי בקולו ויום למחרת הקשבתי לאלבום לפחות שלוש פעמים. אמרתי לעצמי: וואו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! חזק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! צריך לשמוע את האלבום כמה פעמים בשביל להבין את הכבדות והעוצמה שלו. השירים הם שרשרת של אירועים, אפשר להגיד. האלבום מאוד כבד הן מבחינת הנגינה ובעיקר מבחינת הליריקה. משירים עצובים כמו out of the shadows עד לשירים מהירים וקוטלים כמו Lord Of Light האלבום פשוט מפוצץ לך את הראש בכל סגנון שמיידן נגנו בכל הדיסקוגרפיה. אתה טועם מהכל.