../images/Emo41.gif ביקורת: under the iron sea
סוף סוף כתבתי את הביקורת על האלבום החדש של Keane והנה היא לפניכם. אני לא ממש זוכר אם זה היה בשמיעה הראשונה או השניה, שהתאהבתי ב-2004 בשיר " Everybody's Changing" הקיני, אבל זאת ללא ספק היתה אהבה. קין של "hopes and fears" הצליחו לעשות משהו. הצליחו לגעת באנשים שפשוט אוהבים מוזיקה. בלי יומרות מיוחדות, בלי ניסיון לכבוש את העולם, הגיעו קין לקהל מעריצים מגוון. לא בכדי היה האלבום הזה שלהם האלבום הנמכר ביותר בבריטניה ה-2004... גם אני חושב שהאלבום הזה הוא כמעט מושלם. "hopes and fears" הכוונה. כמעט כל רצועה שם היא מלאכת מחשבת. יש נושאים לשיר עליהם, יש לחנים שתופסים, יש עיבודים, יש ביצוע ממולך ממש של הסולן הנהדר Tom Chaplin. ואחרי כל הסופרלטיבים האלה, היתה זו שנה ארוכה (כי שנה לקח לי לעכל ולשמוע כל פיפס מהאלבום הראשון) של ציפייה לאלבום הבא של הלהקה, וכמיהה למה שעוד הם יעשו. תסמונת הפרוייקט השני נופלת בין הכיסאות להרבה אמנים. אחרי משהו ראשוני ומוצלח מגיע השני וגורם לאנשים להחוויר ולשאול: 'האם זה הם?'. תהיתי לעצמי (וקיויתי) שכך לא יהיה עם קין. ואז הוא הגיע, ביוני 2006, "Under The Iron Sea” הוא האלבום השני של השלישיה הבריטית . אני חייב לציין שבניגוד לאלבום הראשון, Iron Sea הרבה יותר קשה לעיכול ולא מחליק לך באוזן כמו קודמו. וזה בהחלט קשה. אחרי שמיעה ראשונה של האלבום אני חייב לציין שעצב קל עלה על פניי. 'קשה לעיכול אבל למה להגזים' חשבתי לעצמי... כשמאזינים לאלבום פעם נוספת התמונה קצת יותר מתבהרת. עכשיו, אני כבר יכול להגיד בחיוך מלא: החבר'ה יודעים את העבודה. למרות הקשיים והריבים בין חברי הלהקה בזמן עשייתו, Iron Sea שומר על הכיוון והדרך המוזיקלית שהיטוו קין בתחילת הדרך. שזה למעשה – גולת הכותרת כולה. אין להם גיטרות אבל יש להם הרבה נשמה ופסנתר וגם אחד בשםTim Rice-Oxley שמנתב את הלחנים ביד רמה. הצלע השלישית אגב הוא Richard Hughes. והאלבום? יש בו מכל טוב. משירי רוק רך ועד בלדות, משירים שקטים ועד מעט יותר רועשים. לפי איך שאני רואה את זה (ושומע, בעיקר) יש פה ושם כמה שירים שלא משתלבים טוב עם האווירה הכללית. "leaving so soon?" הוא שיר פופ רוק שמפספס לדעתי. הוא סביר וזהו. לא מתרומם. "put it behind you” נשמע כמו השיר ההוא שהכנסתם בלית ברירה כי לא היה משהו טוב יותר לשים... אותה הרגשה מגיעה גם למשמע שיר כמו "broken toy” (רצועה 10). ואתם יודעים מה? אני מכניס לקטגוריית המאכזבים גם את "us it any wonder”, סינגל הבכורה מתוך האלבום. בחירה תמוהה משהו לשיר רדיו ראשון, אבל לא הוא מה שיהרוס להם. אז מה נשאר לנו אתם שואלים? לאחר כמה שמיעות, שאר הרצועות הם למעשה השירים שלא נכנסו ל"תקוות ופחדים". תענוג צרוף. האלבום נפתח עם המצמרר "atlantic" שהוא ללא ספק שיר שיכול לסחרר אותך, אם אתה במוזה הנכונה. הלחן כ"כ קודר, הביצוע כ"כ חזק. ממש נפלא. ממש מפחיד. רצועה 3 באלבום, "notthing in my way” היא למעשה שיבוט מאוד מוצלח של השיר " Somewhere Only We Know" מהאלבום הראשון. אבל להבדיל מחיקויים זולים, קין יודעים לשחק ולתעתע, והשיר הזה יוצא פשוט מעולה. אין מילים. אחת הרצועות הטובות באלבום. ואמרתי טובות? כשהנגן משמיע את ”a bad dream" אתם יודעים בוודאות שהגעתם למקום הנכון! השיר הזה הוא פשוט יצירה. יופי של דבר. אם זה הביצוע, אם זה הלחן המבריק. צריך לשמוע כדי להבין. ועכשיו לרצועה המעניינת ”hamborg song”. האמת היא שאי אפשר להתעלם מהשיר הזה. אומנם אני באתי אליו עם אובר ציפיות והתאכזבתי מעט, אבל אם מנקים את עצמנו מכל ציפיה, מדובר בשיר חזק. בלדה איכותית בביצועה (טום, טום), לחן שלא משאיר אותך אדיש (קלאסה של שיר כנסיות). וזו הפעם הראשונה שאני שומע שיר כ"כ שונה מהם מהבחינה הזאת. הוא פשוט חזק. "crystal ball” נמנה אף הוא עם אותן רצועות רוקיסטיות יותר, אבל מדובר בשיר שהוא רמה מעל הבינוניים שבאלבום. יש לו חן, הוא לא דוחה אותך. מוצלח למדי. רצועה 9 באלבום- "try again" מחזירה אותנו שוב לקין הישנים והטובים. שיר שעושה טוב על הלב. הרצועה הנועלת את האלבום טובה מאוד. "the frog prince" משאיר טעם טוב בסיום, כזה שנותן לך הרגשה שיש למה לצפות. גם מהאלבום הנוכחי. קין הוכיחו בגרות. הם הוכיחו שלא חייבים ללכת עם הזרם. שאפשר לשמור על דרך. הם הראו שיש עוד הרבה מה להציע.
