טיפ טיפ המקורית
New member
ביקורת על רגעי סי
מהקוטל המיתולוגי אסף נבו: קשה קצת להאמין, אבל סי היימן עוד כאן, איתנו, בינינו, מסרבת להתכלות, עדיין מחזיקה מעצמה אושייה, מוציאה לעצמה אוסף כפול וממשיכה לקמבן לעצמה הופעות וקריירה מתמשכת, המסתמכת על עבר סמי-מפואר אך נטולת כל צידוק ממשי בהווה. ´רגעי סי´, האוסף הכפול החדש שלה, שכל שיר בו מלווה בכמה משפטי הסבר כנים (ולעיתים מרגשים), מסמן נאמנה את נקודות הציון החשובות במדרון החלקלק של קריירת רוק ממצה אך לא מבריקה, שבעוד כשנתיים יצוינו לה שני עשורים. מרוקרית בעלת אמירה שיש עליה סוג של קטע, לדודה מיושנת ולא הכי רלוונטית ומשם לקריקטורה, לקלישאה פאתטית של זמרת, יוצרת ואמנית שאינה מכירה בכך שזמנה עבר. הפרדוקס הטראגי שבהוצאת האוסף מפגיש את העובדה המוצקה שלהיימן, שפעם ידעה איך לשחק אותה, כבר מזמן אין מה לומר, עם העובדה המוצקה אף יותר שמדובר ביישות שורדת ממין מיוחד, שבשנים האחרונות לא עובדת בשביל אף אחד, אלא בעיקר בשביל עצמה, מסרבת לרדת מהבמות, לקחה את ניהול הקריירה לידיה שלה, ומקפידה להידחף ולהציץ בכל אירוע מתוקשר ותחת כל אולפן טלוויזיה רענן. זמן ההיימן המחצית השניה של שנות השמונים סימנה את פרפורי הגסיסה האחרונים של המודרניזם העברי. המדינה היתה מחולקת לשני מחנות, עולם הדימויים של הרוק הישראלי ראה בהם את השמאל ה"טוב" והימין "הרע", חולצות של ´שלום עכשיו´ היו מחזה נפוץ בהופעות של שלום חנוך. בין מלחמת לבנון שבערה מאחור לאינתיפאדה המשתוללת בפתח, כשאנשים עוד ציירו כאן גראפיטי "די לכיבוש" על הקירות והפמיניזם הישראלי בקושי הספיק לצאת מהארון, הגיעה סי היימן, עם השורשים הנכונים, ההווה התל-אביבי לבוש השחורים הסוגד לניו-ווייב, ההתלהבות המוגזמת, הטמפרמנט המתפרץ והתסרוקות האקסטרווגנטיות. זה היה זמן ההיימן. הנערה המבולבלת מבית-אלפא, נושאת על גבה את היותה בתו של נחצ´ה האגדי, הוכיחה מוטיבציה מרקיעה ויכולת לשים את הרגל בדלתות הנכונות. היא הרימה עצמה בציציות ראשה מרוכלות הרחוב בדיזינגוף, גיבשה את דמותה ב´שוברים´ של אבי נשר ויזהר אשדות והמציאה עצמה כרוקרית שמאלנית-פמיניסטית לוחמת. חשוב לציין שהיימן, כוכבת לרגע אחד ארוך שנמשך כשנתיים וחצי, לא פעלה בחלל ריק. הצד המחוספס של הרוק הנשי הישראלי היה אז באופנה, וזמרות רוק שהן גם יוצרות ו/או כוכבות בזכות עצמן, על פי הפורמט שהוריש החיבור בין לואי להב לאסתר שמיר, פרחו. השער נפתח עם קורין אלאל (´קורין אלאל´ 84´ ו´פירות אסורים´ 87´), אחריה טפטפו שרון ליפשיץ וריטה (´קולנוע´ ו´ריטה´ 86´), אפילו נורית גלרון הכבידה את הצליל ב´משהו בלבבה´ (86´) והשיא הגיע, כמובן, עם יהודית רביץ ב´באה מאהבה´ (87´). ´סי היימן ולהקה מקומית´ (87´) ו´סי היימן ולהקה מקומית - האלבום השני´ (88´) ששיריהם מרכיבים את רוב רובו של הדיסק הראשון באוסף הכפול, הם תקליטי רוק ישראלי טובים, נכונים וראויים לתקופתם. הראשון הופק על ידי משה לוי, השני על ידי יזהר אשדות, השירים שנבחרו מתוכם לאוסף, מהקלטות האולפן או מהופעות חיות, שורדים יפה את מבחן הזמן. בשניהם היתה כמות סבירה ומעלה של שירי רוק פרימיטיביים אך כתובים ומבוצעים היטב, מתחבבים על האוזן הממוצעת ובעלי תוכן ומסר מכווננים. שירים כמו ´גיבור גדול´, ´עולם תעשייתי´, ו´רק מתוך שינה´ ו´מריונטה´ (שניהם LIVE בצוותא 88´) כמעט ולא איבדו מטריותם, אבל רק מי שהיה מוכן להאזין להם אז יסכים לעשות זאת גם היום. בשירים אישיים כמו ´עד אלייך´ (LIVE בצוותא 88´) ו´בוא נבכה אהובי´ התעסקה היימן עם התבגרותה מנערה לאישה, ב´שבור קיר´ ו´משוטטת´ טיפלה במשבר הניכור האורבני שהציק לה כבוגרת קיבוץ. ´באת אליי´ והחידוש ל´שחק אותה גלגל אותה´ של שלום חנוך, לעומת החידוש ל´צמח בר´ (מתרגשת עד דמעות בביצוע חי) הם שני צדדיו של אותו מטבע אישיות – נערת הרוק מצד אחד, הטום-בוי מצד שני.
מהקוטל המיתולוגי אסף נבו: קשה קצת להאמין, אבל סי היימן עוד כאן, איתנו, בינינו, מסרבת להתכלות, עדיין מחזיקה מעצמה אושייה, מוציאה לעצמה אוסף כפול וממשיכה לקמבן לעצמה הופעות וקריירה מתמשכת, המסתמכת על עבר סמי-מפואר אך נטולת כל צידוק ממשי בהווה. ´רגעי סי´, האוסף הכפול החדש שלה, שכל שיר בו מלווה בכמה משפטי הסבר כנים (ולעיתים מרגשים), מסמן נאמנה את נקודות הציון החשובות במדרון החלקלק של קריירת רוק ממצה אך לא מבריקה, שבעוד כשנתיים יצוינו לה שני עשורים. מרוקרית בעלת אמירה שיש עליה סוג של קטע, לדודה מיושנת ולא הכי רלוונטית ומשם לקריקטורה, לקלישאה פאתטית של זמרת, יוצרת ואמנית שאינה מכירה בכך שזמנה עבר. הפרדוקס הטראגי שבהוצאת האוסף מפגיש את העובדה המוצקה שלהיימן, שפעם ידעה איך לשחק אותה, כבר מזמן אין מה לומר, עם העובדה המוצקה אף יותר שמדובר ביישות שורדת ממין מיוחד, שבשנים האחרונות לא עובדת בשביל אף אחד, אלא בעיקר בשביל עצמה, מסרבת לרדת מהבמות, לקחה את ניהול הקריירה לידיה שלה, ומקפידה להידחף ולהציץ בכל אירוע מתוקשר ותחת כל אולפן טלוויזיה רענן. זמן ההיימן המחצית השניה של שנות השמונים סימנה את פרפורי הגסיסה האחרונים של המודרניזם העברי. המדינה היתה מחולקת לשני מחנות, עולם הדימויים של הרוק הישראלי ראה בהם את השמאל ה"טוב" והימין "הרע", חולצות של ´שלום עכשיו´ היו מחזה נפוץ בהופעות של שלום חנוך. בין מלחמת לבנון שבערה מאחור לאינתיפאדה המשתוללת בפתח, כשאנשים עוד ציירו כאן גראפיטי "די לכיבוש" על הקירות והפמיניזם הישראלי בקושי הספיק לצאת מהארון, הגיעה סי היימן, עם השורשים הנכונים, ההווה התל-אביבי לבוש השחורים הסוגד לניו-ווייב, ההתלהבות המוגזמת, הטמפרמנט המתפרץ והתסרוקות האקסטרווגנטיות. זה היה זמן ההיימן. הנערה המבולבלת מבית-אלפא, נושאת על גבה את היותה בתו של נחצ´ה האגדי, הוכיחה מוטיבציה מרקיעה ויכולת לשים את הרגל בדלתות הנכונות. היא הרימה עצמה בציציות ראשה מרוכלות הרחוב בדיזינגוף, גיבשה את דמותה ב´שוברים´ של אבי נשר ויזהר אשדות והמציאה עצמה כרוקרית שמאלנית-פמיניסטית לוחמת. חשוב לציין שהיימן, כוכבת לרגע אחד ארוך שנמשך כשנתיים וחצי, לא פעלה בחלל ריק. הצד המחוספס של הרוק הנשי הישראלי היה אז באופנה, וזמרות רוק שהן גם יוצרות ו/או כוכבות בזכות עצמן, על פי הפורמט שהוריש החיבור בין לואי להב לאסתר שמיר, פרחו. השער נפתח עם קורין אלאל (´קורין אלאל´ 84´ ו´פירות אסורים´ 87´), אחריה טפטפו שרון ליפשיץ וריטה (´קולנוע´ ו´ריטה´ 86´), אפילו נורית גלרון הכבידה את הצליל ב´משהו בלבבה´ (86´) והשיא הגיע, כמובן, עם יהודית רביץ ב´באה מאהבה´ (87´). ´סי היימן ולהקה מקומית´ (87´) ו´סי היימן ולהקה מקומית - האלבום השני´ (88´) ששיריהם מרכיבים את רוב רובו של הדיסק הראשון באוסף הכפול, הם תקליטי רוק ישראלי טובים, נכונים וראויים לתקופתם. הראשון הופק על ידי משה לוי, השני על ידי יזהר אשדות, השירים שנבחרו מתוכם לאוסף, מהקלטות האולפן או מהופעות חיות, שורדים יפה את מבחן הזמן. בשניהם היתה כמות סבירה ומעלה של שירי רוק פרימיטיביים אך כתובים ומבוצעים היטב, מתחבבים על האוזן הממוצעת ובעלי תוכן ומסר מכווננים. שירים כמו ´גיבור גדול´, ´עולם תעשייתי´, ו´רק מתוך שינה´ ו´מריונטה´ (שניהם LIVE בצוותא 88´) כמעט ולא איבדו מטריותם, אבל רק מי שהיה מוכן להאזין להם אז יסכים לעשות זאת גם היום. בשירים אישיים כמו ´עד אלייך´ (LIVE בצוותא 88´) ו´בוא נבכה אהובי´ התעסקה היימן עם התבגרותה מנערה לאישה, ב´שבור קיר´ ו´משוטטת´ טיפלה במשבר הניכור האורבני שהציק לה כבוגרת קיבוץ. ´באת אליי´ והחידוש ל´שחק אותה גלגל אותה´ של שלום חנוך, לעומת החידוש ל´צמח בר´ (מתרגשת עד דמעות בביצוע חי) הם שני צדדיו של אותו מטבע אישיות – נערת הרוק מצד אחד, הטום-בוי מצד שני.
