ביקורת על שוגון ומדאם בובארי
לפני הכל, נראה לי שזה הפורום היחידי שניתן לבקר דברים ממש ישנים בו
שוגון - נווט יפני תועה שהגיע ליפן כשרק קומץ פורטוגלים שהה בה אז. ההתחלה מדהימה, מרתקת, אי אפשר להפסיק לקרוא - איך הוא משתלב בחברה היפנית ולומד את מנהגיה. כרגיל אצל סופר זה (שכתב גם את טאי פאן) יש ביקורת על המערב של אז אבל גם הערכה לחלק מהמנהגים (למשל שגבר מקשיב לאשתו, לדעתי זה ממש לא היה נכון לאנגליה של המאות הקודמות, בה הגברים השיכורים היו חוזרים הביתה ולרוב מרביצים...) בקיצור, הייתי יכולה להגיד ספר קליל, כיפי, שוטף ואף מלמד על תרבות יפן, אלא שאני גם לא סומכת עליו בעובדות (כמו ש"תפסתי" אותו טועה על תרבות אנגליה) וגם החלק השני של הספר ממש מאכזב ואף משעמם לעיתים. ועוד יותר בקיצור - טאי פאן עדיף. מדאם בובארי - יא אללה, איזה ספר משעמם!!! גיבורה מטומטמת שאף הסופר לא רוחש לה כבוד ומאיר אותה באור בזוי, תיאורים אינסופיים, שאר הגיבורים גם לא משהו. אגב, הסופר לא חש חום לאף אחד מהם. אופרת סבון גרועה (היפים והאמיצים, בניגוד לאנה קרנינה שהיא אופרת סבון הרבה יותר טובה, למשל OC)
לפני הכל, נראה לי שזה הפורום היחידי שניתן לבקר דברים ממש ישנים בו
