המ טוב את אמרת...הנה זה:
זה מצוטט מילה במילה כולל כותרות [וכולל הערות ביניים מצידי בסוגריים מרובעים]
בשיר הזה כבר היינו האלבום החדש של Keane [נו..לפחות הם לא מנסים לעוות את השם בעברית וכותבים באנגלית] לא ממש מרתק, וסובל ממחלת הדמיון המוגזם לשירים שכבר שמענו [אני לא שמעתי על מחלה כזאתOO הסבירי את עצמך גברת] קצת יותר משנתיים עברו מאז ש-keane הצליחו לשכנע חמישה מליון אנשים לקנות את אלבום הבכורה שלהם, 'hopes and fears' [טוב זה לא קשה במיוחד שהתחשב בכך שזה אלבום מושלם!] שזכור לטובה (תלוי את מי שואלים) [לא אותך זה בטוח
] בזכות הלהיט חובק הרדיו והפרסומות, .somewhere only we know מאז ובמהלך העבודה על האלבום החדש והשני שלהם, Under the iron sea, שלושת חברי הלהקה (שהם גם חברי ילדות קרובים) כמעט החזירו ציוד לאחר שיחסיהם האישיים הדרדרו כל כך, עד שלחייו הורדרדות והשמנמנות של טום צ'פלין, הסולן, איבדו ממשקלן ומצבען, כפי שתוכלו לראות בתמונה פה לייד. [היי היי גברת! רק לנו מותר לרדת על טום זה מובן?!
] היחסים העכורים בין חברי הלהקה ואווירת ה"אוי-אוי-אוי" מורגשים היטב באלבום החדש שלהם, שחציו הראשון מרגש וחציו השני מייבש. [פה היא מתחילה דווקא בטוב] האלבום נפתח עם 'Atlantic' הרדיוהדי והיפה, וממשיך באותו קו עם ארבעה שירים נוספים, מקסימים, ועמוסי פסנתרים, [רק IIAW ממש לא קשור למה שכתבת עכשיו אבל לאנורא..] מתוכם הכי אהבתי את leaving so soon? [דווקא אותו? שלפי מה ששמעתי נחשב לאחת הנפילות באלבום]. אבל החצי השני של האלבום, כאמור, מרגיש נוסחתי מדיי ובעיקר נפוח, תפל ומלא בעצמו, ממש כמו שאריות ביסקוויט שנשכחו בתוך ספל התה של ארבע אחר הצהריים. [התחלת טוב...מה קרה פתאום??] הפתיחה המייגעת (שנמשכת למעלה משתיי דקות מורטות עצבים!) של Crystal ball, הדמיון המחשיד של try again ל fix you של קולדפליי [היי היי! בלי השוואות לקולדפליי שלי בבקשה!] והאווירה הכללית של "לא היינו כבר בשיר הזה?" ששולטת לקראת הסוף. בקיצור, under the iron sea לא נופל במבחן האלבום השני, אבל אם טום צ'פלין לא רוצה לגמור בתור חקיין של פרדי מרקורי בערבי קריוקי באיזה פאב נידח בדרום בריטניה [זה היה אמור להצחיק? אחח השנינות -.-], כדאי מאוד שהוא וחבריו ללהקה יפתחו עמוד שדרה וכיוון מעניין יותר לאלבום הבא שלהם.