ביקורת על X&Y מטיים אאוט
מקווה שזה בסדר שאני פותחת הודעה חדשה..פשוט לא ידעתי לאן לשייך את זה ואני די כותבת את זה לבד כי הסורק שלי לא עובד.. הביקורת היא של גל אוחובסקי ~צייר לי רדיוהד~ לא היה לי כ"כ ברור איך להתכונן לדיסק החדש של קולדפליי. זה בסך הכל השלישי שלהם, אם לא סופרים,והריי לא סופרים את ההופעה החיה מ-2003. כלומר יש בשוק פחות מ-30 שירים שלהם, וכעת מגיעים עוד 13. זה פחות מחמישים. בואו נגיד R.E.M, בתקליט השלישי, עוד ישנו כולם באותו חדר. אז מצד אחד יש התרגשות. יש עוד מקום בראש לדי הרבה שירים של קולדפליי לפני שהם יימאסו עלי. מצד שני, דיסקים שיוצאים בכזה רעש יושבים יותר נכון על יוצרי פופ. רובי וויליאמס,מדונה,ביונסה. להם זה מתאים.בלהקות רוק רציניות הגודל נורא מעקר. אפשר להגיד שקולדפליי הם להקת הרוק שהגיעה למעמד-על כלל עולמי מהר יותר מכל הרכב אחר בהיסטוריה. כבר בדיסק הראשון הם כבשו את אמריקה, שזה המכשול הגדול ביותר בפני להקה בריטית שמעוניינת לכבוש את העולם, אבל גם הדבר שיכול להרוג אותך תוך שנייה. זוכרים את קרייג דיוויד,שכבש את אנגליה ואותנו ואז יצא לכבוש את אמריקה? כמו שטתם זוכרים הוא לא חזר. וכן, הוא רק דוגמה. שני הדיסקים הראשונים של קולדפליי היו יצירות מופת קטנות,מהסוג שאתה מתאהב בו ולא מרפה. בכל אחד מהם היו שירים שהפכו מיד לקלאסיקה, לצד שירים שסתם נכנסו למחזור הדם שלך לתמיד. קולו של כריס מרטין הוא הדבר הכי יפה ומרגש. והוא גם חתיך. בקיצור מה עוד צריך? וכאן מתחילה בעצם הבעיה. מאז תחילת האייטיז, להקות שכתוב להן על המצח "הלהקה הכי גדולה בעולם" הופכות אוטומטית לדבר מעט משעמם. כך קרה עם U2 ואחר כך עם R.E.M שתי להקות נוספות, אואזיס ורדיוהד, הביאו טוויסט לעלילה. אואזיס לא באמת כבשו את אמריקה ולא הפסיקו לריב ולעשות סמים כאילו היו לפחות הליברינז. רדיוהד עברו לעולם היומרני והחליפו את התהילה במופשטות שאינה עוברת באם.טי.וי או ברדיו. כך לפחות נפטרנו מהם בשוטף. במקרה של קולדפליי זה נהייה עוד יותר מסוכן. על פניו אין דבר פשוט יותר מהקשר בין נישואים לגווינת פאלטרו לסוף העידן היצירתי בחייך. כאילו, מה כואב עכשיו לכריס מרטין? שמוצ'יה פראדה שלחה לו את הקולקציה החדשה שימדוד ויראה מה מתאים לו, אבל התברר שכל המכנסיים קצת קטנים עליו? גם הסיפורים מהאולפן על כך שכל אחד מחברי הלהקה הגיע בזמנו החופשי, תרם משהו ואז יצא לעוד נופש בקריביים, לא בישרו טובות. ולכן הדיסק החדש של קולדפליי, "X&Y", שכבר נקבל ביקורות מצוינות בכל העולם, הוא סוג של הפתעה לטובה.כלומר מבחינת העולם, לא מבחינתי. כי מה שעושים כריס מרטין וחבריו הוא במילה אחת-רדיוהד. במקום שירים יפים ופשוטים כמו שעשו קודם, הם מביאים אותה עכשיו בשירים ארוכים ומתוחכמים. קולדפליי כאילו עלו כיתה, רק לא בבית ספרי. אני,אני אוהב לזמזם עם הלהקות האהובות עליי את השירים, וב"X&Y" החדש אין כמעט שירים שאפשר לשיר במקלחת. שזאת צרה צרורה. האמת שלקח לי זמן להבין מה מפריע לי בדיסק הזה. כי בהתחלה זה נשמע נהדר, אבל הבנתי שאני מקשיב שוב ושוב, אבל כלום לא נדבק. כשנפל לי האסימון הבנתי שזה באמת הדבר. לא במקרה אני לא סובל את רדיוהד. ועכשיו כשגם קולדפליי הולכים בכיוון שלהם, למה שאני אהיה מרוצה? אז בדיסק החדש יש הרבה קטעים מרשימים, וכל חובב רוק רצינייעריך מאוד את התוצאה.יש ויטואוזיות כמעט בכל רגעי חסד,אבל להיט אין. שיר כזה שנדבק ללב ואי אפשר להסיר אותו. משהו כמו "YELLOW" או "IN MY PLACE". וחבל, כי רוב השירים היו יכולים להיות, אם לא היו מעמיסים עליהם כ"כ הרבה. למעשה, יותר משיש בדיסק 12 שירים חדשים, יש בו שלושים חלקי שירים חדשים. וזה מתחיל כבר מהשיר הראשון, "SQUARE ONE", נפתח בקרנות יער ובמשהו שמזכיר את "אודיסאה בחלל", וכריס מרטין שר מין סוג של בית, אבל זה לא נהיה שיר. זה נשאר משהו מופשט. יפה כשלעצמו, אבל לא מספק מבחינתי. זה הרבה יותר דומה לפרוגרסיב מהסבנטיז מאשר לרוק עכשווי. אבל אל תבהלו. בואו נרגיע. אולי אני קצת מגזים. זה עוד לא ממש רדיוהד. זה רק בכיוון, כך שבכל זאת חלק מהשירים נורא יפים. כבר בשיר השני "WHAT IF" אפשר להבין שקולדפליי עדיין יכולים לרגש. כך גם ב"WHITE SHADOWS" השלישי. אלא שהשיר הזה הוא בדיוק דוגמה למה שבעייתי בעיני בדיסק. יש לשיר הזה יותר מדי חתיכות. יותר מדי חלקים. כמה שהוא יפה, אתה מגיע לסוף שלו עייף. בכלל אני מעדיף את השירים עם הגיטרה האקוסטית "FIX YOU", שאילו היה נגמר אחרי שתיים וחצי דקות היה קלאסיקה מיידית, רק שבגירסה הנוכחית במקום לגמור בזמן מושכים אורגזמה, כלומר השיר צומח לכדי סימפוניה. השיר הכי יפה בדיסק, "A MESSAGE", שהוא גם השיר הכי פשוט, בא מיד אחרי הלהיט הראשון "SPEED OF SOUND" שבעיני הוא קצת חסר ייחוד. כמו שאתם מבינים יש לי יחסי אהבה שנאה עם הדיסק הזה. כי הוא מאכזב באופן לא מסורתי. כאילו, היה לי קל אם הוא היה נפלא, או אם הוא היה מחורבן. אבל המצב שבו קולדפליי חושבים שהדרך היחידה לשרוד את הרעש הגדול היא להפוך נודניקים כמו רדיוהד היא משהו שמעציב אותי ומטריד אותי. אני מקווה שבדיסק הבא הם יחזרו אלי, עם שירים יותר רגילים, ולא ילכו הלאה כעכברים אחרי החליל של תום מהמלין. אם הם יחזרו, נישאר חברים(****) הוא נתן להם 4 כוכביות מלאות מתוך חמש.. וואי זה לקח לי מלא זמן..לא נורא תקראו ותגיבו אם בא לכם.. אהה והתמונה זו התמונה שמתצורפת לביקורת..
מקווה שזה בסדר שאני פותחת הודעה חדשה..פשוט לא ידעתי לאן לשייך את זה ואני די כותבת את זה לבד כי הסורק שלי לא עובד.. הביקורת היא של גל אוחובסקי ~צייר לי רדיוהד~ לא היה לי כ"כ ברור איך להתכונן לדיסק החדש של קולדפליי. זה בסך הכל השלישי שלהם, אם לא סופרים,והריי לא סופרים את ההופעה החיה מ-2003. כלומר יש בשוק פחות מ-30 שירים שלהם, וכעת מגיעים עוד 13. זה פחות מחמישים. בואו נגיד R.E.M, בתקליט השלישי, עוד ישנו כולם באותו חדר. אז מצד אחד יש התרגשות. יש עוד מקום בראש לדי הרבה שירים של קולדפליי לפני שהם יימאסו עלי. מצד שני, דיסקים שיוצאים בכזה רעש יושבים יותר נכון על יוצרי פופ. רובי וויליאמס,מדונה,ביונסה. להם זה מתאים.בלהקות רוק רציניות הגודל נורא מעקר. אפשר להגיד שקולדפליי הם להקת הרוק שהגיעה למעמד-על כלל עולמי מהר יותר מכל הרכב אחר בהיסטוריה. כבר בדיסק הראשון הם כבשו את אמריקה, שזה המכשול הגדול ביותר בפני להקה בריטית שמעוניינת לכבוש את העולם, אבל גם הדבר שיכול להרוג אותך תוך שנייה. זוכרים את קרייג דיוויד,שכבש את אנגליה ואותנו ואז יצא לכבוש את אמריקה? כמו שטתם זוכרים הוא לא חזר. וכן, הוא רק דוגמה. שני הדיסקים הראשונים של קולדפליי היו יצירות מופת קטנות,מהסוג שאתה מתאהב בו ולא מרפה. בכל אחד מהם היו שירים שהפכו מיד לקלאסיקה, לצד שירים שסתם נכנסו למחזור הדם שלך לתמיד. קולו של כריס מרטין הוא הדבר הכי יפה ומרגש. והוא גם חתיך. בקיצור מה עוד צריך? וכאן מתחילה בעצם הבעיה. מאז תחילת האייטיז, להקות שכתוב להן על המצח "הלהקה הכי גדולה בעולם" הופכות אוטומטית לדבר מעט משעמם. כך קרה עם U2 ואחר כך עם R.E.M שתי להקות נוספות, אואזיס ורדיוהד, הביאו טוויסט לעלילה. אואזיס לא באמת כבשו את אמריקה ולא הפסיקו לריב ולעשות סמים כאילו היו לפחות הליברינז. רדיוהד עברו לעולם היומרני והחליפו את התהילה במופשטות שאינה עוברת באם.טי.וי או ברדיו. כך לפחות נפטרנו מהם בשוטף. במקרה של קולדפליי זה נהייה עוד יותר מסוכן. על פניו אין דבר פשוט יותר מהקשר בין נישואים לגווינת פאלטרו לסוף העידן היצירתי בחייך. כאילו, מה כואב עכשיו לכריס מרטין? שמוצ'יה פראדה שלחה לו את הקולקציה החדשה שימדוד ויראה מה מתאים לו, אבל התברר שכל המכנסיים קצת קטנים עליו? גם הסיפורים מהאולפן על כך שכל אחד מחברי הלהקה הגיע בזמנו החופשי, תרם משהו ואז יצא לעוד נופש בקריביים, לא בישרו טובות. ולכן הדיסק החדש של קולדפליי, "X&Y", שכבר נקבל ביקורות מצוינות בכל העולם, הוא סוג של הפתעה לטובה.כלומר מבחינת העולם, לא מבחינתי. כי מה שעושים כריס מרטין וחבריו הוא במילה אחת-רדיוהד. במקום שירים יפים ופשוטים כמו שעשו קודם, הם מביאים אותה עכשיו בשירים ארוכים ומתוחכמים. קולדפליי כאילו עלו כיתה, רק לא בבית ספרי. אני,אני אוהב לזמזם עם הלהקות האהובות עליי את השירים, וב"X&Y" החדש אין כמעט שירים שאפשר לשיר במקלחת. שזאת צרה צרורה. האמת שלקח לי זמן להבין מה מפריע לי בדיסק הזה. כי בהתחלה זה נשמע נהדר, אבל הבנתי שאני מקשיב שוב ושוב, אבל כלום לא נדבק. כשנפל לי האסימון הבנתי שזה באמת הדבר. לא במקרה אני לא סובל את רדיוהד. ועכשיו כשגם קולדפליי הולכים בכיוון שלהם, למה שאני אהיה מרוצה? אז בדיסק החדש יש הרבה קטעים מרשימים, וכל חובב רוק רצינייעריך מאוד את התוצאה.יש ויטואוזיות כמעט בכל רגעי חסד,אבל להיט אין. שיר כזה שנדבק ללב ואי אפשר להסיר אותו. משהו כמו "YELLOW" או "IN MY PLACE". וחבל, כי רוב השירים היו יכולים להיות, אם לא היו מעמיסים עליהם כ"כ הרבה. למעשה, יותר משיש בדיסק 12 שירים חדשים, יש בו שלושים חלקי שירים חדשים. וזה מתחיל כבר מהשיר הראשון, "SQUARE ONE", נפתח בקרנות יער ובמשהו שמזכיר את "אודיסאה בחלל", וכריס מרטין שר מין סוג של בית, אבל זה לא נהיה שיר. זה נשאר משהו מופשט. יפה כשלעצמו, אבל לא מספק מבחינתי. זה הרבה יותר דומה לפרוגרסיב מהסבנטיז מאשר לרוק עכשווי. אבל אל תבהלו. בואו נרגיע. אולי אני קצת מגזים. זה עוד לא ממש רדיוהד. זה רק בכיוון, כך שבכל זאת חלק מהשירים נורא יפים. כבר בשיר השני "WHAT IF" אפשר להבין שקולדפליי עדיין יכולים לרגש. כך גם ב"WHITE SHADOWS" השלישי. אלא שהשיר הזה הוא בדיוק דוגמה למה שבעייתי בעיני בדיסק. יש לשיר הזה יותר מדי חתיכות. יותר מדי חלקים. כמה שהוא יפה, אתה מגיע לסוף שלו עייף. בכלל אני מעדיף את השירים עם הגיטרה האקוסטית "FIX YOU", שאילו היה נגמר אחרי שתיים וחצי דקות היה קלאסיקה מיידית, רק שבגירסה הנוכחית במקום לגמור בזמן מושכים אורגזמה, כלומר השיר צומח לכדי סימפוניה. השיר הכי יפה בדיסק, "A MESSAGE", שהוא גם השיר הכי פשוט, בא מיד אחרי הלהיט הראשון "SPEED OF SOUND" שבעיני הוא קצת חסר ייחוד. כמו שאתם מבינים יש לי יחסי אהבה שנאה עם הדיסק הזה. כי הוא מאכזב באופן לא מסורתי. כאילו, היה לי קל אם הוא היה נפלא, או אם הוא היה מחורבן. אבל המצב שבו קולדפליי חושבים שהדרך היחידה לשרוד את הרעש הגדול היא להפוך נודניקים כמו רדיוהד היא משהו שמעציב אותי ומטריד אותי. אני מקווה שבדיסק הבא הם יחזרו אלי, עם שירים יותר רגילים, ולא ילכו הלאה כעכברים אחרי החליל של תום מהמלין. אם הם יחזרו, נישאר חברים(****) הוא נתן להם 4 כוכביות מלאות מתוך חמש.. וואי זה לקח לי מלא זמן..לא נורא תקראו ותגיבו אם בא לכם.. אהה והתמונה זו התמונה שמתצורפת לביקורת..
