יש הבדל בין ביקורת של מישהו קרוב
לביקורת של זר. אני הגעתי למצב שלא איכפת לי מביקורת של זרים. הורסת, לא הורסת, לא מעניין אותי. לעומת זאת, ביקורת הורסת של בן אדם קרוב זה הדבר הכי גרוע שיש. זה קורע אותך. אנשים בלי אינטלגנציה רגשית מסוגלים להגיד כל דבר, בלי לחשוב מה זה יעשה למי ששומע אותם. הם לא מסוגלים להבין מה זה עושה לבן אדם רגיש, שגם ככה מתוסבך עם עצמו.. לגבי הביקורת "בגלל הדיבור". הם לא מבינים שזה בגלל הדיבור! בשבילם, או שאתה שתקן, או לא יודע להסביר את עצמך, או סתם מטומטם, חסר אופי, שאין לו מה להגיד. אף לא מגמגם (אפילו המשפחה הקרובה ביותר) לא מסוגל לקלוט את הרגשות, השוטפות אותנו כמעט 24 שעות. הם לא יודעים (וגם לא איכפת להם, האמת) שאצל מרבית המגמגמים "הדפקט בדיבור" משפיע קשות על האופי, על צורת החשיבה, על ההתנהגות וגם על האישיות. אחת הבעיות שלי למשל, שתמיד אמרו לי "יהיה בסדר, אתה חכם, אתה יפה, עם הגיל זה יסתדר, אנשים מבוגרים לא שמים לב לגימגום, לא איכפת להם, וכו'". זה נכון, אבל זה רק במצבים שאני מחליט לפתוח את הפה. מה עם מאות הפעמים כל יום, שהייתי רוצה להגיד משהו, יש לי מה להגיד, אבל אני מונע מעצמי את "התענוג", מסיבות שכולנו פה יודעים?! מה עם הרגשות, שמלווים אותך לאורך היום, כשהמצבים האלה מצטברים ומצטברים, רגשות חוסר המימוש, רגשי הנחיתות, "הכדור" הזה, או לא יודע איך לקרוא לו, שעומד לך בגרון, ואם המצב המלחיץ נמשך ונמשך, מביא אותך על סף עילפון? בשבילם אתה בן אדם חמוד, שמדבר מוזר, לא כל כך מובן מה אתה רוצה, אבל מה זה משנה... יש כאלה שצוחקים עליך, יש כאלה שלא (לפחות לא בפנים). אבל אף בן אדם לא מגמגם לא מסוגל להבין מה אתה מרגיש. את כל הדברים האלה הוא לא יכול לתאר אפילו, כמה קרוב שלא יהיה. אז איזו זכות יש למישהו למתוח עלינו ביקורת...
מזדהה לגמרי..