אלעד אברון
New member
ביקורת - Dance of Death - חלק א'
אז תרשו לי
באתי לדיסק החדש עם המון חששות. איך להקה יכולה לשמור על אותן איכויות כמו בעבר, בלי להתמחזר יותר מדי, בלי לאבד את הטאץ'? אז נכון, Brave New World היה שיפור משמעותי מ- Futureal (כשבניגוד לרוב המוחץ, לי דווקא לא היתה שום בעיה עם תקופת בלייז. אפילו יש לי את שני הדיסקים של הלהקה שלו - Blaze), אבל עדיין הוא היה קצת שונה. הוא היה הרבה יותר חדשני ומופק מהחומר הישן יותר שלהם. וזה לא מה שהדאיג אותי, חדשנות והתפתחות זה דבר טוב, ויש לי בעיה קשה עם כל האנשים שבוכים כמה פעם תמיד היה יותר טוב. אבל בכל זאת, היתה תחושה שמשהו שונה ורציני צריך לקרות למיידן כדי שהדיסק החדש באמת יהיה יצוגי למותג הענק שנקרא "איירון מיידן". כשקניתי את הדיסק לקח לי זמן להתרגל לעטיפה המוזרה. גרפיקה תלת ממדית זולה, ואדי במרכז... מוזר ביותר. Wildest Dreams, השיר הראשון בדיסק, שהוא גם הסינגל היחידי שיצא ממנו בינתיים, מזכיר קצת את ימי Running Free העליזים, רק בלי ההשפעה הניכרת שהיתה אז מהבלוז-רוק. הוא גם השיר היחידי שהכרתי כבר. הוא שיר נחמד, לא יותר מדי מיוחד, לא מרגש מדי, ובעיקר קליל ואוורירי. הוא אותת לי שאולי אני הולך להתאכזב אחרי הציפיות הגדולות שלי למשהו מיוחד. השיר משרה אווירה של "הנה אנחנו מתחילים, היכון, רוץ!", ובאמת לאורך חלקים נרחבים של הדיסק כולו יש תחושה של מירוץ, של תנועה. הרבה מאד דינמיות. השיר עצמו הוא קליל מאד, ולכן כשהוא נגמר ופתאום התחיל הריף העבה והרטוב של "Rainmaker", קפצתי פתאום ואז הבנתי שמיידן חזרו ובגדול. ברוס מעולם לא נשמע טוב יותר, הגיטרות מנגנות בדינמיקה מדהימה איתו ואחת עם השניה, כשלכל אחת יש צליל יחודי שמעציב ומעבה את האחרות. בסולו הפתיחה של "No More Lies" יכלתי להשבע שאני שומא את Afraid to Shoot Strangers משום מה, ונסחפתי עם המוזיקה הקצבית (מה שמיחד בעיקר את הדיסק הזה, לדעתי, הוא קצביות יחודית ודינמית), והשירה העדינה והכמעט לוחשת של ברוס גרמה לי לעצום את העיניים ולשקוע במוזיקה, בגיטרות הליווי העדינות ובאורגן האורקסטרלי, כשפתאום המוזיקה מפסיקה, וברוס צועק "No More Lies" כשגיטרות כבדות ותופי בס עונים לו בתיאום. באותו רגע עיני נפקחו לרווחה, ואני כולי בהלם לא הבנתי מאיפה זה הגיע. לפני שהספקתי לעכל את גודל הגדולה, פתאום המקצב החל דופק, הגיטרות החלו רצות, והאורגן ריחף לו אי שם מלמעלה - ושוב אנחנו במירוץ. האצן הראשי - ברוס דיקינסון. המאמן - סטיב האריס. האדרנלין - ניקו מקבריין. ובמקצה השליחים - אדריאן, דייב, וג'ניק. הפתיחה של Montsegur הצליחה להפתיע אפילו אותי. הריף בפתיחה היה כבד יותר ממה שאיירן מיידן בד"כ מנגנים. איירון מיידן בדרך כלל נמנעים מהרעיון של "לעשות רעש ולהיות נבזיים", רעיון נפוץ במטאל, ונשארים במלודיות וגיטרות גבוהות. הפתיחה של השיר שאני אפילו לא יודע איך מבטאים את השם שלו, היתה מאד מאד כבדה יחסית לחומר הרגיל של מיידן, וזה היה מרענן לטובה. ההמשך לא היה 'רגוע יותר', אבל בהחלט היה חומר מיידני אמיתי ומרענן - השירה של ברוס בשיר היא מאוד אופראית בחלקים מסויימים, ומאד סיפורית באחרים (מזכיר קצת את Run to the Hills בחלקים מסויימים). השיר בכלל הוא שיר נהדר, המקצב סוחף, והפזמון קליט ונהדר. כיפי ביותר. אז הגיע מה שהיה אמור להיות גולת הכותרת של האלבום. שיר הנושא - Dance of Death. השיר הזכיר לי בצורה מכאיבה בתחילתו את Fear of the Dark. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאד אוהב את Fear of the Dark, אבל החשש הגדול ביותר שלי כששמעתי שהדיסק הזה יהיה קצת "חזרה למקורות" היה מיחזורים של חומר ישן. עד לשיר הזה לא נתקלתי בהם, אבל כאן הפתיחה קצת הפחידה אותי. כשהשיר התקדם נרגעתי - היה לו את היחוד שהיה לאלבום כולו - יותר אקוסטי, יותר אורקסטרלי, יותר אנרגטי ודינמי. הבתים הראשונים התחילו לחזור על עצמם קצת, ואז פתאום המוזיקה הפסיקה, והתחיל אחד הסולואים היותר מוזרים אבל מדהימים ששמעתי מעודי. לפני שקלטתי מה קורה שם פתאום הצטרפו לגיטרה מבחר כלים סימפונים שונים שאת שמם אני אפילו לא יודע (אני יודע שהלהקה שכרה כמה כלים מאיזה סימפוניה מקומית לצורך הקלטת השיר - וכמובן שיש גם את הקלידים של סטיבו). בכל מקרה, משם זה רק התפתח לסולואים מעולים וקצביים, שכללו מכל הבא ליד - סימפוניות, גיטרות גבוהות, גיטרות עבות, גיטרות כבדות, ובעיקר הרבה מהסולואים שרק איירון מיידן יודעים לעשות. שיר שבהחלט שווה לקבל את נושא האלבום. אחרי השיר האפי המעולה הזה, הגיע שיר שהפתיחה שלו נשמעת בדיוק כמו Lord of the Flies. אפילו ההמשך של ההתחלה נשמע כמו Lord of the Flies. ההמשך פשוט היה מוזר. Gates of Tomorrow נקרא השיר, שלא ממש התחברתי אליו. מה לעשות, קורה. הוא נשמע מאד... איך להגיד את זה... אתם מכירים את זה שברוס שר בקול גבוה וצורם כזה, וזה בד"כ על קלישאות כאלה של שדים, מוות, השטן וכו'? זה נשמע ככה בערך רוב השיר. זה מזכיר קצת בחלקו קטעים מ- Number of the Beast, שזה לא דבר רע, אבל פשוט לא מתאים לשאר האלבום. אני לא מסכים עם מי שאומר שהאלבום הזה הוא חזרה לשורשים ולסגנון הישן - איירון מיידן ממשיכים להתפתח ולהשתנות. האלבום הזה פשוט מחזיר אותם לתקופה שבה הכיוונים שבהם הם הולכים לוקחים אותם רק למקומות טובים מבחינה אומנותית, והשיר הזה פשוט לא מתאים לרצף הזה, ולא מתאים לדיסק. וחבל. (המשך בהודעת הבאה)
אז תרשו לי