השף העירום
New member
ביקורת
זה קרה לפני שבע וחצי שנים, אישתי בדיוק ילדה את בתנו ולי הופיעה בליטה כמו הריון קטן ליד האוזן. אני טיפוס שלרופא בקושי הולך, רופא המשפחה שלנו לא הכיר אותי בכלל. תלך לרופא, זאת בליטה לא יפה אמרה לי אשתי, גם אימי שהיא אחות במקצועה הצטרפה לבקשה ואני בחוסר חשק הלכתי להכיר את הרופא, משה שמו של הרופא התגלה כאדם סימפטי וחייכן, נתן לי אנטיביוטיקה לעשרה ימים, "אם לא תרד הבליטה אחרי האנטיביוטיקה, תחזור". הבליטה נשארה כפי שהייתה והופניתי לרופא אף אוזן גרון, מחשבות רעות החלו להזדחל למוחי, רופא האף אוזן גרון רק שאל אם לקחתי אנטיביוטיקה וכששמע שכן הפנה אותי למומחה, עברתי דיקור שבו התגלו תאים סרטניים, לשם אימות הנתונים עברתי ניתוח להסרת הבלוטה וביופסיה. את התשובה של בדיקת הבלוטה נסעתי לקחת ממעבדה ליד רשל"צ, באותו היום השמים היו בהירים, שמש חמימה יום נעים, נסעתי לשם עם אימי שניסתה לעודד את רוחי. התשובה שקיבלתי הייתה תרתי משמע רעם ביום בהיר, התברר סופית מדובר בלימפומה מסוג נון-הוצקינס. זה קרה בזמן מאוד מוזר, בדיוק כאשר החלו להסתדר העניינים, אחרי שנתיים מאוד קשות עבורי, עם הרבה משברים בחיים. התחלתי טיפול כימותרפי שהיה צריך להמשך 6 חודשים. המחשבות שעברו אז במוחי היו איומות, כמו לחוות מוות, הכחשה שמלווה בשאלות כמו למה אני? אני הרי תמיד, תמיד הייתי אדם מאוד בריא, מחלות ילדות בקושי השפיעו עלי, בבית ספר תיכון הייתי נעדר מפאת מחלה רק בעזרת פתקים מזויפים של רופא. מצב הרוח המשיך להתדרדר, כאשר שמעתי על מוות, פיגוע, תאונת דרכים עלו בי מחשבות כמו "למה לקחת אותם אלוהים, אלו אנשים בריאים, קח אותי". עוד מחשבות שעברו אז במוחי היו בקשר לילדים, "למה הם צריכים לגדול ללא אב ואיך זה ישפיע על חייהם?" לאט, לאט הפכתי לזומבי, שערות נשרו, העור הפך לחיוור, לאוכל לא היה טעם, כמו לאכול מתכת, הגוף הפך לתשוש ומכל מאמץ קטן כמו משחק פינג-פונג התעייפתי קשות. אם לפני כן הייתי אדם שקט וסגור כעת לא דיברתי עם אף אחד, כלפי חוץ המשכתי לחיות כאילו כלום, אני חזק ואעבור גם את זה, בפנים הייתי מפורק לחתיכות, עלו בי שאלות כמו למה זה קרה? מה אני יכול לעשות כדי להתגבר ולצאת מהדכדוך. התחלתי לקרוא ספרים שכתבו אנשים שעברו מחלות קשות, לכולם היה בעבר משברים ובעיות שהדחיקו, כעס רב על אנשים שהרעו להם, חוסר יכולת לסלוח לאחרים, הלקאה עצמית, הכל הצטבר והצטבר עד שיצא במכה אחת כאשר חלו. השינוי החל לאט כאשר הכנסתי לראשי את העובדה הפשוטה, כולם יום אחד מתים. כל רגע, שעה, יום שחיים הם מתנה, מתנה נפלאה שכדאי למצות עד סופה. כדאי ורצוי לצחוק ולחייך, לבכות כשכואב זה מוריד מועקה מהלב, לקבל את כולם כמות שהם, לא להעביר ביקורת על אחרים הרי אני לא יודע מה עבר עליהם, אתם בטח שמעתם את אותם המילים כבר פעמים רבות, אבל להבין זאת ולהפנים זאת זה קשה עד מאוד. בסיום הטיפול נעשתה לי בדיקת מח עצמות, התברר כי הטיפול עזר ואין יותר תאים סרטניים בגוף. התחלתי לחיות מחדש, השיער חזר לגדול הכוחות חזרו לאט, הבריאות שהייתה על הפנים החלה להשתפר, הכל לאט אבל עקבי, לפעמים אני חוזר להרגלים ישנים ורעים כמו ציניות, ביקורת עצמית ובקורת על אחרים, אבל מיד אני תופס את עצמי ואם לא אז יש תזכורת בארנק, בתאריך זה וזה יש לך ביקורת, תפסיק לסבול ותמשיך ליהנות. בשבוע שעבר היתי בביקורת, הכל תקין תודה לאל.
זה קרה לפני שבע וחצי שנים, אישתי בדיוק ילדה את בתנו ולי הופיעה בליטה כמו הריון קטן ליד האוזן. אני טיפוס שלרופא בקושי הולך, רופא המשפחה שלנו לא הכיר אותי בכלל. תלך לרופא, זאת בליטה לא יפה אמרה לי אשתי, גם אימי שהיא אחות במקצועה הצטרפה לבקשה ואני בחוסר חשק הלכתי להכיר את הרופא, משה שמו של הרופא התגלה כאדם סימפטי וחייכן, נתן לי אנטיביוטיקה לעשרה ימים, "אם לא תרד הבליטה אחרי האנטיביוטיקה, תחזור". הבליטה נשארה כפי שהייתה והופניתי לרופא אף אוזן גרון, מחשבות רעות החלו להזדחל למוחי, רופא האף אוזן גרון רק שאל אם לקחתי אנטיביוטיקה וכששמע שכן הפנה אותי למומחה, עברתי דיקור שבו התגלו תאים סרטניים, לשם אימות הנתונים עברתי ניתוח להסרת הבלוטה וביופסיה. את התשובה של בדיקת הבלוטה נסעתי לקחת ממעבדה ליד רשל"צ, באותו היום השמים היו בהירים, שמש חמימה יום נעים, נסעתי לשם עם אימי שניסתה לעודד את רוחי. התשובה שקיבלתי הייתה תרתי משמע רעם ביום בהיר, התברר סופית מדובר בלימפומה מסוג נון-הוצקינס. זה קרה בזמן מאוד מוזר, בדיוק כאשר החלו להסתדר העניינים, אחרי שנתיים מאוד קשות עבורי, עם הרבה משברים בחיים. התחלתי טיפול כימותרפי שהיה צריך להמשך 6 חודשים. המחשבות שעברו אז במוחי היו איומות, כמו לחוות מוות, הכחשה שמלווה בשאלות כמו למה אני? אני הרי תמיד, תמיד הייתי אדם מאוד בריא, מחלות ילדות בקושי השפיעו עלי, בבית ספר תיכון הייתי נעדר מפאת מחלה רק בעזרת פתקים מזויפים של רופא. מצב הרוח המשיך להתדרדר, כאשר שמעתי על מוות, פיגוע, תאונת דרכים עלו בי מחשבות כמו "למה לקחת אותם אלוהים, אלו אנשים בריאים, קח אותי". עוד מחשבות שעברו אז במוחי היו בקשר לילדים, "למה הם צריכים לגדול ללא אב ואיך זה ישפיע על חייהם?" לאט, לאט הפכתי לזומבי, שערות נשרו, העור הפך לחיוור, לאוכל לא היה טעם, כמו לאכול מתכת, הגוף הפך לתשוש ומכל מאמץ קטן כמו משחק פינג-פונג התעייפתי קשות. אם לפני כן הייתי אדם שקט וסגור כעת לא דיברתי עם אף אחד, כלפי חוץ המשכתי לחיות כאילו כלום, אני חזק ואעבור גם את זה, בפנים הייתי מפורק לחתיכות, עלו בי שאלות כמו למה זה קרה? מה אני יכול לעשות כדי להתגבר ולצאת מהדכדוך. התחלתי לקרוא ספרים שכתבו אנשים שעברו מחלות קשות, לכולם היה בעבר משברים ובעיות שהדחיקו, כעס רב על אנשים שהרעו להם, חוסר יכולת לסלוח לאחרים, הלקאה עצמית, הכל הצטבר והצטבר עד שיצא במכה אחת כאשר חלו. השינוי החל לאט כאשר הכנסתי לראשי את העובדה הפשוטה, כולם יום אחד מתים. כל רגע, שעה, יום שחיים הם מתנה, מתנה נפלאה שכדאי למצות עד סופה. כדאי ורצוי לצחוק ולחייך, לבכות כשכואב זה מוריד מועקה מהלב, לקבל את כולם כמות שהם, לא להעביר ביקורת על אחרים הרי אני לא יודע מה עבר עליהם, אתם בטח שמעתם את אותם המילים כבר פעמים רבות, אבל להבין זאת ולהפנים זאת זה קשה עד מאוד. בסיום הטיפול נעשתה לי בדיקת מח עצמות, התברר כי הטיפול עזר ואין יותר תאים סרטניים בגוף. התחלתי לחיות מחדש, השיער חזר לגדול הכוחות חזרו לאט, הבריאות שהייתה על הפנים החלה להשתפר, הכל לאט אבל עקבי, לפעמים אני חוזר להרגלים ישנים ורעים כמו ציניות, ביקורת עצמית ובקורת על אחרים, אבל מיד אני תופס את עצמי ואם לא אז יש תזכורת בארנק, בתאריך זה וזה יש לך ביקורת, תפסיק לסבול ותמשיך ליהנות. בשבוע שעבר היתי בביקורת, הכל תקין תודה לאל.