ביקור אם שכולה
היום ביקרתי במסגרת עבודתי אם שאבדה את בנה לפני פחות משלושים יום.
כמובן שסיפרתי לה שגם אני אם שכולה, והיא שאלה את כל השאלות הכואבות. וסיפרתי ואמרתי.
ותהיתי בייני לבין עצמי האם עלי לספר לה הכל. האם זה מחזק ומועדד, או מיאש.
האם הידיעה שלעולם לא באמת מתאוששים, שהבן שאיננו איתנו לכל החיים. ולעיתים זה רק הולך ונעשה קשה יותר מועילה.
מה כם הייתם אומרים לאם שכולה? מה לא הייתם מספרים?
היום ביקרתי במסגרת עבודתי אם שאבדה את בנה לפני פחות משלושים יום.
כמובן שסיפרתי לה שגם אני אם שכולה, והיא שאלה את כל השאלות הכואבות. וסיפרתי ואמרתי.
ותהיתי בייני לבין עצמי האם עלי לספר לה הכל. האם זה מחזק ומועדד, או מיאש.
האם הידיעה שלעולם לא באמת מתאוששים, שהבן שאיננו איתנו לכל החיים. ולעיתים זה רק הולך ונעשה קשה יותר מועילה.
מה כם הייתם אומרים לאם שכולה? מה לא הייתם מספרים?