ביקור: הבילויים בלבונטין
הבילויים הופיעו אחרי זמן מה ללא הופעות, עם מתופף חדש (שיקו? איזה שם זה למתופף? למרות שהשם התיישב לי טוב עם מראהו ובגדיו של הבחור) ההנאה היתה רבה, ובניגוד לזאפה (שם ראיתי אותם בפעם הקודמת) אפשר היה לרקד ולקפץ (כלומר - לקפץ מעלה מטה. לא היה מקום בשביל קדימה אחורה ולצדדים). סאונד: אין לדעת, עמדתי לפני הרמקולים (כלומר, הייתי בין הרמקולים לבמה) ולכן שומעים סאונד מעוות. עדיין, אפשר היה להבחין בכלים השונים, ואני מנחש שמי שעמד באולם עצמו קיבל סאונד טוב. דרגת עשן: 2.5 מאפרות. באופן מפתיע היו יחסית מעט מעשנים שם. חום: גבוה. האולם היה מלא למדי, והיה חם, חם... קהל: השורות הקדמיות נתפסו על ידי הקהל המקפץ. מעבר להן, היה הקהל התל אביבי הרגיל - עומדים ומסתכלים כאילו הם בהצגת תאטרון. מאיה דוניץ: לא היתה. יוני סילבר החליף אותה על הקלידים, כשהוא עובר מדי פעם לכינור ולסקסופוניו. אסף תלמודי, שהופיע בחימום עם "אוי דיוויז'ן"' השתתף בחלק גדול מהמופע עם סקסופון וקצת אבוב. בפעם הראשונה שאני עומד מספיק קרוב (ומספיק מודע) כדי לקרוא את הפליי-ליסט לפני הופעה. התחוורה לי בעיה מהותית מבחינתי בהופעה כזו - את התקליט הראשון של הבילויים שמעתי מספיק בשביל להכיר את השירים. לפחות חצי מהשירים היו מהתקליט השני (שטרם יצא) - ומאחר וזו פעם שניה בלבד שלי בהופעות של הבילויים - השירים השקטים יותר מהתקליט השני עמדתי במתבונן מהצד. השירים המקפיצים מהתקליט השני לא הצריכו הכרות מוקדמת כדי לקפץ איתם. הקהל הקבוע מכיר את כל המילים, והם נראו כנהנים מאוד לכל אורך המופע. הנגינה היתה טובה למדי, והמתופף החדש עשה רושם טוב (לפחות עליי). ההדרן היה שמח במיוחד (במיוחד משום שהכרתי את שלושת השירים). ב-"בגטים בגטו" הקהל הקבוע פצח בריקודי הורה במעגלים, והיה שמייח. אחרי ההדרן, הקהל (הקידמי לפחות) רצה עוד, אבל כנראה שהלהקה לא - מחיאות הכפיים נקטעו על-ידי הפעלת המוזיקה של התקליטן. היה נחמד אם היו חוזרים לעוד שיר אחד. נקודה מעניינת היתה שכמעט לא היו דיבורים בין השירים. בזמן שבזאפה, נועם ענבר דיבר הרבה (אולי משום שהניח שהקהל הנובורישי זקוק ליותר הסברים). הפעם - לא היתה הרבה תקשורת מילולית. לי זה קצת הפריע. בסך הכל, ההופעה היתה מוצלחת למדי - למרות שלטעמי לא היתה מספיק השתוללות על הבמה (חוץ מתלמודי שהתלהב במיוחד בכמה שירים). אולי היתה חסרה מאיה דוניץ כדי להכניס יותר תזזית במופע. בתקווה לראות אותם בפעם הבאה באולם מוצלח יותר, שבו לא חייבים לעמוד לפני הרמקולים כדי לראות את המופע. ככלל, לבונטין הוא מקום די רעוע להופעות - וחבל שדווקא במקום כזה יש כל כך הרבה הופעות. מי שלא עומד ממש מלפנים, מתקשה להרגיש חלק מההופעה, כי הבמה מאוד נמוכה (לא יותר מחצי מטר), והרצפה שטוחה (חוץ ממדרגה בחלק האחורי של האולם).
הבילויים הופיעו אחרי זמן מה ללא הופעות, עם מתופף חדש (שיקו? איזה שם זה למתופף? למרות שהשם התיישב לי טוב עם מראהו ובגדיו של הבחור) ההנאה היתה רבה, ובניגוד לזאפה (שם ראיתי אותם בפעם הקודמת) אפשר היה לרקד ולקפץ (כלומר - לקפץ מעלה מטה. לא היה מקום בשביל קדימה אחורה ולצדדים). סאונד: אין לדעת, עמדתי לפני הרמקולים (כלומר, הייתי בין הרמקולים לבמה) ולכן שומעים סאונד מעוות. עדיין, אפשר היה להבחין בכלים השונים, ואני מנחש שמי שעמד באולם עצמו קיבל סאונד טוב. דרגת עשן: 2.5 מאפרות. באופן מפתיע היו יחסית מעט מעשנים שם. חום: גבוה. האולם היה מלא למדי, והיה חם, חם... קהל: השורות הקדמיות נתפסו על ידי הקהל המקפץ. מעבר להן, היה הקהל התל אביבי הרגיל - עומדים ומסתכלים כאילו הם בהצגת תאטרון. מאיה דוניץ: לא היתה. יוני סילבר החליף אותה על הקלידים, כשהוא עובר מדי פעם לכינור ולסקסופוניו. אסף תלמודי, שהופיע בחימום עם "אוי דיוויז'ן"' השתתף בחלק גדול מהמופע עם סקסופון וקצת אבוב. בפעם הראשונה שאני עומד מספיק קרוב (ומספיק מודע) כדי לקרוא את הפליי-ליסט לפני הופעה. התחוורה לי בעיה מהותית מבחינתי בהופעה כזו - את התקליט הראשון של הבילויים שמעתי מספיק בשביל להכיר את השירים. לפחות חצי מהשירים היו מהתקליט השני (שטרם יצא) - ומאחר וזו פעם שניה בלבד שלי בהופעות של הבילויים - השירים השקטים יותר מהתקליט השני עמדתי במתבונן מהצד. השירים המקפיצים מהתקליט השני לא הצריכו הכרות מוקדמת כדי לקפץ איתם. הקהל הקבוע מכיר את כל המילים, והם נראו כנהנים מאוד לכל אורך המופע. הנגינה היתה טובה למדי, והמתופף החדש עשה רושם טוב (לפחות עליי). ההדרן היה שמח במיוחד (במיוחד משום שהכרתי את שלושת השירים). ב-"בגטים בגטו" הקהל הקבוע פצח בריקודי הורה במעגלים, והיה שמייח. אחרי ההדרן, הקהל (הקידמי לפחות) רצה עוד, אבל כנראה שהלהקה לא - מחיאות הכפיים נקטעו על-ידי הפעלת המוזיקה של התקליטן. היה נחמד אם היו חוזרים לעוד שיר אחד. נקודה מעניינת היתה שכמעט לא היו דיבורים בין השירים. בזמן שבזאפה, נועם ענבר דיבר הרבה (אולי משום שהניח שהקהל הנובורישי זקוק ליותר הסברים). הפעם - לא היתה הרבה תקשורת מילולית. לי זה קצת הפריע. בסך הכל, ההופעה היתה מוצלחת למדי - למרות שלטעמי לא היתה מספיק השתוללות על הבמה (חוץ מתלמודי שהתלהב במיוחד בכמה שירים). אולי היתה חסרה מאיה דוניץ כדי להכניס יותר תזזית במופע. בתקווה לראות אותם בפעם הבאה באולם מוצלח יותר, שבו לא חייבים לעמוד לפני הרמקולים כדי לראות את המופע. ככלל, לבונטין הוא מקום די רעוע להופעות - וחבל שדווקא במקום כזה יש כל כך הרבה הופעות. מי שלא עומד ממש מלפנים, מתקשה להרגיש חלק מההופעה, כי הבמה מאוד נמוכה (לא יותר מחצי מטר), והרצפה שטוחה (חוץ ממדרגה בחלק האחורי של האולם).