בית מעץ והרבה אהבה
על דלת בתינו רשומים כל מיני סטיקרים, כמו למשל: ``כאן גרים מחוסרי דיור ומחוסר ברירה אמא ובת`` ישנם עוד כמה סטיקרים אבל הם פחות בולטים לעין, כלומר, קטנים יותר, כמו למשל: ``חיי ותן לחיות:, ``לא לאלימות`` וכמובן ``לכולם הזכות לכבוד והחובה לכבד`` ועוד ועוד,תיכף נעבור לבית אבן כמו כולם, אני מאוד רוצה לגור בבית אבן כמו כולם, אך מחוסר ברירה ומחוסר דיור גרתי כאן וזו עובדה, אני משתדלת לראות את חצי הכוס המלאה גם ככה אני רואה הכל בחצי עין, כשאני מזיזה את הוילון המאולתר כדי לפתוח את החלון אני רואה דרך חריץ התריס השבור את הגינה מלאת הערוגות, אותה מטפח אבא מידי יום, את עצי התאנה ואת הגפן ועוד רבים, מעצי פרי העונה, בנתיים אני מתמוגגת ממה שאני יכולה לעשות היום ולא אוכל לעשות בעתיד, כן, לא תמיד העתיד מכניס אותנו להנאה גדולה לחלום ולאשליה, לפעמים העתיד סוגרת בפנינו את כל האפשרויות, לכן אני חושבת שעלי לההנות מההווה וכמה שיותר הרבה, איפה יש הרבה אנשים היכולים לצבוע את חדרם בצבע כתום, את חדר אורחים בסגול וחדר הילדים בצבע ירוק? גם את בית העץ שלנו צבעתי יחד עם הילדה בכל ציבעי הקשרת, יש לי הרגשה שבזמן שצבענו אז יותר מהנאה שיקפנו עצבנות, אני מודה, ומתוודה שהרבה מכל החגיגה הזו בתוך הבית נובעת מהלחץ ומהרצון העז לבית אבן כמו כולם אבל אם זו הדרך שלנו להוציא את העצבנות אז זה בסדר מבחינתי הרי כבר אמרנו ``לא לאלימות``. היום שלחתי את הילדה לבית הספר, חזרתי הביתה וחלצתי את נעלי, מה זה חלצתי, זרקתי אותם, אין מי שיגיד לי למה הבית הפוך, אין מי שיגיד לי למה אני לא מסודרת, ואין מי שיגיד לי למה אני לא מאורגנת ואין ואין. אבל האין הזה חסר לי מאוד, כבר הרבה זמן לא היה מי שיגיד לי מה לעשות, כבר הרבה זמן לא היה מי שיגיד לילדה שלי איך להתנהג, כבר הרבה זמן שלא היה מי שיעשה אצלנו סדר בבלאגן, ומי שיהיה הרואה חשבון לעזור לנו לנהל את הכסף הנזיל בבתינו בדיוק כמו שצריך ולא מתוך רגשות עזים כלפי הילדה. אני יושבת וחושבת גם כשאהיה בבית אבן כמו כולם, איך אני אוכל להשלים עם העובדה שלא אעשה יותר מה שבא לי לעשות, אני לא אוכל לצבוע כל חדר בצבע שונה, אני כבר לא אראה את ערוגות הבית של אבא כל בוקר בגינה, אני כבר לא אוכל לגרף את עלי התאונה הנושרים שבחצר, אומנם לא מתוך בחירה, אלא כי אבא מבקש שאעזור לו, אני כבר לא אוכל לשבת כל בוקר עם אבא בחצר על כוס קפה ולשמוע את הסיפורים המרתקים שלו שהם עולם בפני עצמו, אני לא אוכל לראות את הגרוטאות שילדתי מכינה כל יום בחצר, ומתעקשת להכניס אותם לחדרה הקטן, אני כבר לא אראה את הכלב הקטן שלנו מסתובב חופשי בבית העץ שלנו ועושה מה שמתחשק לו, אני לא אראה את הנדנדה המאולתרת שבחצר. טוב, אני עוברת לבית האבן שלי, אבל: לא אשכח את העבר, אנצור היטב את ההווה ומתרפקת בחלומות באספניה על העתיד הקרב ובא.
על דלת בתינו רשומים כל מיני סטיקרים, כמו למשל: ``כאן גרים מחוסרי דיור ומחוסר ברירה אמא ובת`` ישנם עוד כמה סטיקרים אבל הם פחות בולטים לעין, כלומר, קטנים יותר, כמו למשל: ``חיי ותן לחיות:, ``לא לאלימות`` וכמובן ``לכולם הזכות לכבוד והחובה לכבד`` ועוד ועוד,תיכף נעבור לבית אבן כמו כולם, אני מאוד רוצה לגור בבית אבן כמו כולם, אך מחוסר ברירה ומחוסר דיור גרתי כאן וזו עובדה, אני משתדלת לראות את חצי הכוס המלאה גם ככה אני רואה הכל בחצי עין, כשאני מזיזה את הוילון המאולתר כדי לפתוח את החלון אני רואה דרך חריץ התריס השבור את הגינה מלאת הערוגות, אותה מטפח אבא מידי יום, את עצי התאנה ואת הגפן ועוד רבים, מעצי פרי העונה, בנתיים אני מתמוגגת ממה שאני יכולה לעשות היום ולא אוכל לעשות בעתיד, כן, לא תמיד העתיד מכניס אותנו להנאה גדולה לחלום ולאשליה, לפעמים העתיד סוגרת בפנינו את כל האפשרויות, לכן אני חושבת שעלי לההנות מההווה וכמה שיותר הרבה, איפה יש הרבה אנשים היכולים לצבוע את חדרם בצבע כתום, את חדר אורחים בסגול וחדר הילדים בצבע ירוק? גם את בית העץ שלנו צבעתי יחד עם הילדה בכל ציבעי הקשרת, יש לי הרגשה שבזמן שצבענו אז יותר מהנאה שיקפנו עצבנות, אני מודה, ומתוודה שהרבה מכל החגיגה הזו בתוך הבית נובעת מהלחץ ומהרצון העז לבית אבן כמו כולם אבל אם זו הדרך שלנו להוציא את העצבנות אז זה בסדר מבחינתי הרי כבר אמרנו ``לא לאלימות``. היום שלחתי את הילדה לבית הספר, חזרתי הביתה וחלצתי את נעלי, מה זה חלצתי, זרקתי אותם, אין מי שיגיד לי למה הבית הפוך, אין מי שיגיד לי למה אני לא מסודרת, ואין מי שיגיד לי למה אני לא מאורגנת ואין ואין. אבל האין הזה חסר לי מאוד, כבר הרבה זמן לא היה מי שיגיד לי מה לעשות, כבר הרבה זמן לא היה מי שיגיד לילדה שלי איך להתנהג, כבר הרבה זמן שלא היה מי שיעשה אצלנו סדר בבלאגן, ומי שיהיה הרואה חשבון לעזור לנו לנהל את הכסף הנזיל בבתינו בדיוק כמו שצריך ולא מתוך רגשות עזים כלפי הילדה. אני יושבת וחושבת גם כשאהיה בבית אבן כמו כולם, איך אני אוכל להשלים עם העובדה שלא אעשה יותר מה שבא לי לעשות, אני לא אוכל לצבוע כל חדר בצבע שונה, אני כבר לא אראה את ערוגות הבית של אבא כל בוקר בגינה, אני כבר לא אוכל לגרף את עלי התאונה הנושרים שבחצר, אומנם לא מתוך בחירה, אלא כי אבא מבקש שאעזור לו, אני כבר לא אוכל לשבת כל בוקר עם אבא בחצר על כוס קפה ולשמוע את הסיפורים המרתקים שלו שהם עולם בפני עצמו, אני לא אוכל לראות את הגרוטאות שילדתי מכינה כל יום בחצר, ומתעקשת להכניס אותם לחדרה הקטן, אני כבר לא אראה את הכלב הקטן שלנו מסתובב חופשי בבית העץ שלנו ועושה מה שמתחשק לו, אני לא אראה את הנדנדה המאולתרת שבחצר. טוב, אני עוברת לבית האבן שלי, אבל: לא אשכח את העבר, אנצור היטב את ההווה ומתרפקת בחלומות באספניה על העתיד הקרב ובא.