נו, אז זו כבר שאלה של ניסוח.
אם לא התכוונת לכישורים סוציאליים בסיסיים, אלא ל"ניהול מערכות יחסים והתמודדות עם סיטוציות מורכבות", אז ייתכן שאתה צודק וחינוך ביתי דופק אותך לכל החיים, אבל אני מכיר לא מעט אנשים שיכולות "ניהול מערכות יחסים והתמודדות עם סיטוציות מורכבות" שלהם הן ממש לא משהו למרות שהלכו לבית-ספר רגיל עם כולם (ואני מכיר מקרה אחד לפחות שלדעתי הבעיות החברתיות הנ"ל הן בגלל שהלכו לבית-ספר רגיל עם כולם).
גם לגבי המסגרות אני לא לגמרי מסכים איתך. אם מחנכים ילד באופן חופשי לגמרי וללא שום מסגרת, אז זה חינוך גרוע בין אם הוא ביתי ובין אם לא. אבל יש לחינוך ביתי הרבה וריאציות, והרבה ילדי חינוך ביתי מתנסים במסגרות לא מעטות, וגם חווים חיי חברה - רק לא במסגרת הספציפית שנקראת "בית הספר".
אני מנסה לחשוב, למשל, מה הייתי עושה אם הייתי גדל במקום שבו האלטרנטיבות היו חינוך ביתי, או בית ספר ציבורי גרוע ומסוכן, או בית ספר פרטי שמעניק חינוך קתולי נוקשה. האם בשם ה"חינוך למסגרות" הייתי מכניס את הבנים שלי לחינוך כזה? ממש לא בטוח. ייתכן שהייתי מעדיף להשאיר אותם ללמוד בבית, ולמצוא לעצמם מסגרות חוץ-בית-ספריות לפעילויות אחרות. לשמחתי אנחנו חיים בזמן ובמקום שבו אין לי בעיה לשלוח את הילד לבית-הספר המקומי. לא לכולם יש את הלוקסוס הזה.
שים לב גם לעובדה שבכל הדיון הזה שנינו מקבלים כמובן מאליו שמסגרת חינוכית היא באופן טבעי גם מסגרת חברתית. כאילו חומר לימודי קשור איכשהו לסוציאליזציה. האמת, כפי שאתה יודע היטב משנותיך בבית-הספר, היא ששתי הפונקציות האלה מפריעות זו לזו. אם אתה בשיעור, אז חס ושלום לדבר עם החברים או להעביר פתקים, ואם אתה בהפסקה, אז אין מצב לדבר על מה שלמדת בשיעור (מה אתה, חנון?). גם בהכנת שיעורי בית, התכוננות למבחנים וכיו"ב אין הרבה טעם בסוציאליזציה כשלעצמה: במקרה הטוב נוכחותם של אחרים מהווה איזשהו תמריץ ללשבת וללמוד. במקרה הנפוץ נוכחות החברים רק מפריעה. היתרון היחיד הוא שכולם לומדים את אותם הדברים באותו הזמן ובאותו קצב, אז כולם מקטרים על אותם דברים.
בחינוך ביתי אפשר להפריד את שתי הפונקציות האלה של בית-הספר. ללמוד תלמד בבית, ואת הסוציאליזציה תעשה כשהספרים סגורים.
��
