בכיתי כי אין לי נעלים לנעול עד שראיתי איש בלי רגליים
כשהגעתי לבית הדין הרבני, הייתי מאוד מבולבלת, זו היתה הפעם המי יודע כמה שלי, אבל ידעתי שצריך לסיים את זה וכמה שיותר מהר, אבל מי אמור לוותר משנינו על הדברים שהוא הכי אוהב בעולם. ככה מדיון לדיון אנחנו מתעקשים, ככה מדיון לדיון אנחנו כועסים וככל שעובר הזמן זה רק לרעתינו. לא היה לי הרבה זמן לחשוב, היה לי חשוב להקדיש את כל זמני לילדים שלי ולי עצמי, הבעל יושבת בדירה השכורה שלו, ואני יושבת בדירה השכורה שלי עם ילדינו אני עוזבת את הבית לדקראת הדיון כאשר אני ניפרדת מילדי בנשיקה ואילו הוא עוזב את הבית רק בטריקת דלת. הדיון המי יודע כמה מתקיים היום, אני נכנסת עומדת מול הדיינים וכמו שאני אובדת עצות ככה הם. הם לא מעמידים הרבה ברירות לבעל, אבל זה עדיין לא עוזר לי, אני מתעקשת כמו תמיד שתהיה לי קורת גג לילדים, אני מתעקשת כמו תמיד שיתן מזונות לילדים אבל כמו ארבע הקירות האלו בבדית הדין הרבני, נוסף עוד קיר אחד אטום. אני יוצאת מבית הדין הרבני כואבת ולא מאמינה למה שאני עוברת במהלך כל השנים האלו. אני מביטה לשעון ומבינה שעומדות לרשותי עוד שעתיים עד אשר יהיה עלי להוציא את הילדים מן הגן ואני מחליטה ללכת לשבת שעה קלה בבית קפה. הגעתי לבית הקפה והבטתי באנשים שישבו סביבי, חשבתי איזה סודות הם נוצרים עמם, מה יש להם בלב, מה מעיק עליהם, האם הם גם כמוני למרות היופי החיצוני שלהם, כואבים עמוק עמוק בלב? שאלתי את עצמי ``של מי החיים האלה לעזאזל? ואז, הופ שעה חלפה עברה במהירות היתי מוכרחה לזוז וזה מה שעשיתי. בדרך לכיוון החניה שם החניתי את רכבי שמעתי פיצוץ עז, פיצוץ מחריש אזניים הסתובבתי וחשכו עיני, בית הקפה אשר ישבתי בו עולה באש, מהר הבנתי ענין שהיה כאן פיגוע חבלני, הלכתי הביתה כואבת ושבורה הפעם תהיתי על גורל יכירי הניספים אשר היו לפני רגע לנגד עיני.. כבר לא שאלתי שוב של מי החיים האלה, אלא ידעתי בדיוק מה אני עושה עם החיים האלה בדיון הבא שיתקיים בבית הדין הרבני.
כשהגעתי לבית הדין הרבני, הייתי מאוד מבולבלת, זו היתה הפעם המי יודע כמה שלי, אבל ידעתי שצריך לסיים את זה וכמה שיותר מהר, אבל מי אמור לוותר משנינו על הדברים שהוא הכי אוהב בעולם. ככה מדיון לדיון אנחנו מתעקשים, ככה מדיון לדיון אנחנו כועסים וככל שעובר הזמן זה רק לרעתינו. לא היה לי הרבה זמן לחשוב, היה לי חשוב להקדיש את כל זמני לילדים שלי ולי עצמי, הבעל יושבת בדירה השכורה שלו, ואני יושבת בדירה השכורה שלי עם ילדינו אני עוזבת את הבית לדקראת הדיון כאשר אני ניפרדת מילדי בנשיקה ואילו הוא עוזב את הבית רק בטריקת דלת. הדיון המי יודע כמה מתקיים היום, אני נכנסת עומדת מול הדיינים וכמו שאני אובדת עצות ככה הם. הם לא מעמידים הרבה ברירות לבעל, אבל זה עדיין לא עוזר לי, אני מתעקשת כמו תמיד שתהיה לי קורת גג לילדים, אני מתעקשת כמו תמיד שיתן מזונות לילדים אבל כמו ארבע הקירות האלו בבדית הדין הרבני, נוסף עוד קיר אחד אטום. אני יוצאת מבית הדין הרבני כואבת ולא מאמינה למה שאני עוברת במהלך כל השנים האלו. אני מביטה לשעון ומבינה שעומדות לרשותי עוד שעתיים עד אשר יהיה עלי להוציא את הילדים מן הגן ואני מחליטה ללכת לשבת שעה קלה בבית קפה. הגעתי לבית הקפה והבטתי באנשים שישבו סביבי, חשבתי איזה סודות הם נוצרים עמם, מה יש להם בלב, מה מעיק עליהם, האם הם גם כמוני למרות היופי החיצוני שלהם, כואבים עמוק עמוק בלב? שאלתי את עצמי ``של מי החיים האלה לעזאזל? ואז, הופ שעה חלפה עברה במהירות היתי מוכרחה לזוז וזה מה שעשיתי. בדרך לכיוון החניה שם החניתי את רכבי שמעתי פיצוץ עז, פיצוץ מחריש אזניים הסתובבתי וחשכו עיני, בית הקפה אשר ישבתי בו עולה באש, מהר הבנתי ענין שהיה כאן פיגוע חבלני, הלכתי הביתה כואבת ושבורה הפעם תהיתי על גורל יכירי הניספים אשר היו לפני רגע לנגד עיני.. כבר לא שאלתי שוב של מי החיים האלה, אלא ידעתי בדיוק מה אני עושה עם החיים האלה בדיון הבא שיתקיים בבית הדין הרבני.