בכיתי קודם...

בכיתי קודם...

אני יודעת שאני חדשה והכל, אבל אני עדיין יכולה לכתוב פה, נכון? ראיתי קודם שידורים של ההתנתקות ופשוט בכיתי... כן, אני כחולה, אבל כשראיתי את זה נשבר לי הלב אני רואה אבא מחזיק את הילד שלו מחוץ לחלון אבל במקום הרבה כעס יש לי הרבה רחמים אפשר להבין אותו לא להצדיק, להבין ראיתי ילד הולך עם החיילים לאוטובוסים, אומר להם שהוא לא רוצה אנשים בוכים חיילים בוכים כולם בני אדם והתחלתי גם לבכות ואני לא בוכה כל כך בקלות בדרך כלל אפילו לא בימי השואה כואב לי, אבל אני לא בוכה הפעם פשוט בכיתי הם בוכים לחיילים ומתחבקים איתם החיילים תומכים בהם שרים איתם רוקדים איתם ובלי להתכוון התחלתי לבכות מעבר דירה כולה, זה ממש לא כשחשבתי על הדרך שהם עוזבים את המקום שבו הם חיו זה עשה לי רע הם חיו פה כל כך הרבה זמן בשביל לצאת מפה באלימות? אז כן, הודיעו להם מראש והם יכלו לצאת אבל אפשר להבין אותם אני רואה כמה חיילים על איש אחד, סוחבים אותו פשוט לאוטובוס וזה כואב חבל לי על המתנחלים וחבל לי על החיילים צריך להיות מאוד חזק רגשית כדי לעשות את זה אני לא הייתי מסוגלת האדם הראשון שהיה מנסה להלחם בי היה מנצח ישר הייתי נותנת לו להישאר בבית שלו לא הייתי מסוגלת להוציא אותו זהו... רק רציתי לפרוק, וחשבתי שזה המקום הכי מתאים...
 
למעלה