בכלל לא אמור להיות בי עוד.
אני לא אמורה לדאוג לך בין פנסי הרחוב שנדלקים מוקדם מאז שעזבנו, היה לפני ויש אחרי, אני לא יכולה להאשים אותי בכך שאתה הולך לאיבוד דרך מרפסות וגניחות. כל המאהבים שלי ידעו היטב כיצד הריח שלי ישאר על הכרית עת אלך, הזהרתי אותך מראש. ["את יודעת, לא באמת מועיל לי לדעת שאמרת את האמת"] זו לא אשמתי "שבירת שורות לא הופכת טקסט לשיר", היא לא הופכת ואני בעיקר מסתבכת בין המו"ל לבין ה"עובדת על הספר", בינך שקוטל וביני שכבר לא מרגישה שזו היצירה שלי. יודעים משהו? זו כן, זו חיבת להיות היצירה שלי כי היא נובעת מתוכי, לא מתוך מילים שאמרתם או זמרים שהכרתם לי, לא מתוך יצירות שקראנו ביחד מתחת לשמיכה ממסך לפטופ בחושך המוחלט. אני בקושי זוכרת אתכם, רק פולורוידים זעירים שלקחתי כשלא הסתכלתם, היו רגעים שביקשתי להנציח ורק דרכם אני באמת זוכרת. אחרי הכל וככלות הכל, אתה נופל חזרה לדרכי אפר ומתבוסס בעצמך, הושטת לי אז יד ואולי אפילו לא תיקח את שלי, עד שכבר אוכל להציע לך עזרה. כל התקופה הזו ארורה, בשיא הרצינות, השנה אומנם התחילה יפה וממשיכה ללא פגם, אך זה כל המצב שלי. ["אז מה שאת אומרת בעצם זה שאת הסיבה היחידה שקשרים שלך מסתבכים?" (בטוח חייכת, היה ברור שכך תעשה) "אז מה שאתה אומר זה שהעובדה הזו מפתיעה בענייך?"] אני רוצה להציל אותך, רוצה שכלל לא תצטרך הצלה ורוצה לחשוב שאולי אני רק מדמיינת את זה בשל תסביך-קדושה מעונה שמעולם לא ניחנתי בו במיוחד. פשוט תהיה בסדר, הנורמלי מבין מה שנשאר מאיתנו, כי היינו. (יש מרחק מאד גדול בין להודות שיש לך בעיה לבין לפעול לגביה, הוא הזכיר לי את זה כמשפט שהוכחתי לו. למה הוא לא יכול לראות את זה לבד?)
אני לא אמורה לדאוג לך בין פנסי הרחוב שנדלקים מוקדם מאז שעזבנו, היה לפני ויש אחרי, אני לא יכולה להאשים אותי בכך שאתה הולך לאיבוד דרך מרפסות וגניחות. כל המאהבים שלי ידעו היטב כיצד הריח שלי ישאר על הכרית עת אלך, הזהרתי אותך מראש. ["את יודעת, לא באמת מועיל לי לדעת שאמרת את האמת"] זו לא אשמתי "שבירת שורות לא הופכת טקסט לשיר", היא לא הופכת ואני בעיקר מסתבכת בין המו"ל לבין ה"עובדת על הספר", בינך שקוטל וביני שכבר לא מרגישה שזו היצירה שלי. יודעים משהו? זו כן, זו חיבת להיות היצירה שלי כי היא נובעת מתוכי, לא מתוך מילים שאמרתם או זמרים שהכרתם לי, לא מתוך יצירות שקראנו ביחד מתחת לשמיכה ממסך לפטופ בחושך המוחלט. אני בקושי זוכרת אתכם, רק פולורוידים זעירים שלקחתי כשלא הסתכלתם, היו רגעים שביקשתי להנציח ורק דרכם אני באמת זוכרת. אחרי הכל וככלות הכל, אתה נופל חזרה לדרכי אפר ומתבוסס בעצמך, הושטת לי אז יד ואולי אפילו לא תיקח את שלי, עד שכבר אוכל להציע לך עזרה. כל התקופה הזו ארורה, בשיא הרצינות, השנה אומנם התחילה יפה וממשיכה ללא פגם, אך זה כל המצב שלי. ["אז מה שאת אומרת בעצם זה שאת הסיבה היחידה שקשרים שלך מסתבכים?" (בטוח חייכת, היה ברור שכך תעשה) "אז מה שאתה אומר זה שהעובדה הזו מפתיעה בענייך?"] אני רוצה להציל אותך, רוצה שכלל לא תצטרך הצלה ורוצה לחשוב שאולי אני רק מדמיינת את זה בשל תסביך-קדושה מעונה שמעולם לא ניחנתי בו במיוחד. פשוט תהיה בסדר, הנורמלי מבין מה שנשאר מאיתנו, כי היינו. (יש מרחק מאד גדול בין להודות שיש לך בעיה לבין לפעול לגביה, הוא הזכיר לי את זה כמשפט שהוכחתי לו. למה הוא לא יכול לראות את זה לבד?)
]