בכל יום, אין לדעת

[שירה כמים 1959]

בכל יום, אין לדעת
אולי תתפסי גל של רוח
אולי כנפייך לא יסתמרו
אולי תתמסרי אולי
תגיעי לגנעדן
כן,
לא פחות

 

[שירה כמים 1959]

אבל בינתיים
קראי בקול
"צא, אבא, צא",
אל הגבר הצוחק בתוכך
אל הגבר המאושר לצפות בך
משמיים נופלת
עולה באש
נכחדת

 

[שירה כמים 1959]

כדור אש שכמוך
לא העזת להגיד איך את נשרפת בתוך הבית הנשרף
לא רצית להביא עוד סבל לעולם
והוספת להישרף, הילל בן שחר היית
ואיך הפכת לאט לאט עמוד אש
איך לא בא עמוד ענן לחלצך
ואיך היד של אימא לא הגיעה

 

[שירה כמים 1959]

כרגע הוא לא מבקש לצאת
השד, הדיבוק, איך לקרוא לו
שוכב בתוכי באגרופים מקופלים
מגחך לעצמו
קטנטן כמו תינוק
מטריד כמו גידול סרטני אלים

 

[שירה כמים 1959]

אני נוסעת למרחקים
והשד בתוכי נוסע איתי
מיטלטל בנעימים
צפונה
דרומה
לא אוכל להימלט

 

[שירה כמים 1959]

כמו ליידי גודייבה רכבה גם היא על הסוס בינות להמונים
היא הייתה ערבייה, לבושה, שערה הארוך ירד, ירד
האופל כיסה את הערב בקצוות, אנשים שאגו ואכלו פופקורן מתוק

 

[שירה כמים 1959]

החתול הביט בי ושאל בעיניו ובמיאו קטן
אחר התקרב והתחכך בלחיי,
ילד שלי, אמרתי, גאון מושלם של דודה

 

[שירה כמים 1959]

השד היה רגוע הלילה
בבוקר כמעט ששכחתי מקיומו
כי מלאכיך ציווית לי לשומרי הלילה

הוא קצת רעד והרעיד רק קצת הלילה
אחר כך נרדם כמו תינוק, לפות אגרופים
בקצות אצבעותיו הקטנות - שמיכת נפשי
שמיכת גופי
איך זה להיות שמיכתו של שד, עשוי לשאול עיתונאי האקשן

 

[שירה כמים 1959]

אקריב בשמיכת לבי, בצניעות מחשבותיי הזקנות
הנוסעות אל הלילה הסופי בהחלט - שההמונים
לא יסבלו, זה העיקר, מסיפורי הרוחות שלי, שלא יכה גם בם
השד הקר

 

[שירה כמים 1959]

הצילו אותי, אני לוחשת, אולי יש לכם כוח,
אם תסתכלו, אם תראו את השד האוחז, המושך אותי אל תופת הלהבות,
אם רק תביטו

 

[שירה כמים 1959]

אחרי שאני הולכת
עוזבת את בני האדם
נשארים רק אני, החתול, אלוהים והדיבוק.
את הדיבוק קל יותר להרגיש.
גם את החתול.
בשביל אלוהים צריך להתאמץ.
"כי מלאכיו שם לפניי לשומרני",
אני ממלמלת שוב ושוב
רגע לפני שהדיבוק
לא
יחטוף אותי
הלילה