Torn Identity
New member
בלאט.
כבר הגעתי למסקנה שזה שאני דיי חסר תקווה וגם כמשנסים לעזור לי כאן זה לא ממש הולך, אבל בכל זאת, זה טוב לפרוק. במיוחד כי בבלוג אני לא יכול לא לצנזר, למרות שגם כאן לא הכל, אבל לא נורא. אני מרגיש תקוע כבר איזו חצי שנה. בהמון דברים. בכלל, עד לפני איזה חצי שנה הייתי בנאדם נורא אחר, מכל הבחינות. הייתי גם דיי החלטי לרוב, ידעתי מה אני רוצה לעשות, תמיד הייתי מאד מתוכנן והיה לי לוח זמנים לשנה הקרובה בערך. תמיד ידעתי מה אני אעשה וגם עמדתי בזה! אבל בחצי שנה האחרונה זה כאילו המוח שלי פשוט... מבולגן. כאילו התבלגנו לי כמה חוטים ואני כבר לא מצליח להצביע על שום דבר מה אני רוצה. אני משנה את דעתי (כמו מצבי הרוח) כל 5 דקות. ובסוף או שאני עושה קצת מכל דבר ולא מרוצה, או שלא מספיק כלום וסתם שורף זמן או שאני עושה משו ומתחרט עליו אבל אם לא הייתי עושה אותו בטח הייתי חושב על זה שהייתי צריך לעשות את זה. כלומר, לא משנה מה, אני לא אהנה ולא אהיה מרוצה. וזה בכל דבר. אם עכשיו יכולתי להיות במפגש בת"א, למשל, מעצבן אותי קצת שאני לא שם. מצד שני, אם הייתי שם בטח הייתי רוצה הביתה, מניסיון. לפעמים בא לי לקרוא דברים, לצפות במשהו, לצייר, לרוץ... כל כך הרבה דברים ואני לא יודע מה לעשות קודם ובסוף אני לא עושה כלום. לא יודע, זה פשוט נורא מתסכל. יש לי כל כך הרבה בלאגנים בחיים, עם משפחה, חברים, רוב הימים אני פשוט רוצה להיסגר בתוך החדר שלי ולא לצאת לעולם אבל אז תמיד יבוא האחד הרנדומלי שלא עיצבן אותי כבר לגמרי ויוציא אותי מזה ואז אני אחתרט על זה. מצד שני, אחרי כמה ימים לבד לפעמים נהיה לי משעמם. אבל אני לא רוצה לתת לאף אחד להתקרב אלי. איף.
כבר הגעתי למסקנה שזה שאני דיי חסר תקווה וגם כמשנסים לעזור לי כאן זה לא ממש הולך, אבל בכל זאת, זה טוב לפרוק. במיוחד כי בבלוג אני לא יכול לא לצנזר, למרות שגם כאן לא הכל, אבל לא נורא. אני מרגיש תקוע כבר איזו חצי שנה. בהמון דברים. בכלל, עד לפני איזה חצי שנה הייתי בנאדם נורא אחר, מכל הבחינות. הייתי גם דיי החלטי לרוב, ידעתי מה אני רוצה לעשות, תמיד הייתי מאד מתוכנן והיה לי לוח זמנים לשנה הקרובה בערך. תמיד ידעתי מה אני אעשה וגם עמדתי בזה! אבל בחצי שנה האחרונה זה כאילו המוח שלי פשוט... מבולגן. כאילו התבלגנו לי כמה חוטים ואני כבר לא מצליח להצביע על שום דבר מה אני רוצה. אני משנה את דעתי (כמו מצבי הרוח) כל 5 דקות. ובסוף או שאני עושה קצת מכל דבר ולא מרוצה, או שלא מספיק כלום וסתם שורף זמן או שאני עושה משו ומתחרט עליו אבל אם לא הייתי עושה אותו בטח הייתי חושב על זה שהייתי צריך לעשות את זה. כלומר, לא משנה מה, אני לא אהנה ולא אהיה מרוצה. וזה בכל דבר. אם עכשיו יכולתי להיות במפגש בת"א, למשל, מעצבן אותי קצת שאני לא שם. מצד שני, אם הייתי שם בטח הייתי רוצה הביתה, מניסיון. לפעמים בא לי לקרוא דברים, לצפות במשהו, לצייר, לרוץ... כל כך הרבה דברים ואני לא יודע מה לעשות קודם ובסוף אני לא עושה כלום. לא יודע, זה פשוט נורא מתסכל. יש לי כל כך הרבה בלאגנים בחיים, עם משפחה, חברים, רוב הימים אני פשוט רוצה להיסגר בתוך החדר שלי ולא לצאת לעולם אבל אז תמיד יבוא האחד הרנדומלי שלא עיצבן אותי כבר לגמרי ויוציא אותי מזה ואז אני אחתרט על זה. מצד שני, אחרי כמה ימים לבד לפעמים נהיה לי משעמם. אבל אני לא רוצה לתת לאף אחד להתקרב אלי. איף.
