Black Star
New member
בלה...
טוב, אז ככה: הייתה לי חברה שבשלב מסוים שנה שעברה החשבתי כחברה די טובה שלי, דיברנו די הרבה בטלפון, נפגשנו, ובעיקר היא מאוד עזרה לי ברגעים קשים (ונראה לי שגם אני לה...). אבל באיזשהו שלב נמאס לי מאיך שהיא התנהגה כלפיי, זה היה ממש מגעיל, ולא חברי... והרגשתי כאילו היא מנצלת אותי בתור הפסיכולוגית שלה או משהו, אבל לא מתייחסת אליי כמו לחברה טובה, לא נגיד, שכיף לה להיות איתי או ככה... אלא רק כשהיא צריכה לדבר.. במהלך החופש היא התחברה עם עוד כמה בנות, וגם עברה לכיתה שלהם, והם מין חבורה כזאת והכל. אני עדיין כועסת אליה ומנסה כמה שפחות בכלל להתייחס אליה, ומצד שני להראות לה שאני כועסת. אז נגיד, אני לא אומרת לה שלום כשאני רואה אותה, וכשהיא אומרת לי שלום אני עונה מאוד בקרירות. אני חושבת שזה די ברור לה שאני כועסת עליה, אבל לא ממש אכפת לה. אני חושבת שאני פועלת בחוכמה, במקום להמשיך להיות ה``פראיירית`` של העולם, אני תופסת קצת אופי וזה...אבל מה דעתכם? פשוט אתמול פתאום הרגשתי רע מכל הסיפור, באתי עם ווקמן לבי``ס וגם היא בדיוק הגיעה ואמרה לי היי אז אמרתי חזרה (בקרירות) והמשכתי ללכת, למרות שראיתי שהיא רוצה להמשיך לדבר או משהו... ואחרי זה חשבתי שאולי אני סתם מגעילה, כי כשהייתי בסמינר שכתבתי עליו הייתי קצת בדיכאון וישבתי לבד, וידיד שלי בא וניסה לנחם אותי ולשכנע אותי לבוא לארוחת ערב... ואז גם היא ניסתה... וכאילו- אני לא יודעת. אולי עדיף לי להיות צבועה וכאילו חברה שלה?! אבל זה לא ייתן לי כלום.
טוב, אז ככה: הייתה לי חברה שבשלב מסוים שנה שעברה החשבתי כחברה די טובה שלי, דיברנו די הרבה בטלפון, נפגשנו, ובעיקר היא מאוד עזרה לי ברגעים קשים (ונראה לי שגם אני לה...). אבל באיזשהו שלב נמאס לי מאיך שהיא התנהגה כלפיי, זה היה ממש מגעיל, ולא חברי... והרגשתי כאילו היא מנצלת אותי בתור הפסיכולוגית שלה או משהו, אבל לא מתייחסת אליי כמו לחברה טובה, לא נגיד, שכיף לה להיות איתי או ככה... אלא רק כשהיא צריכה לדבר.. במהלך החופש היא התחברה עם עוד כמה בנות, וגם עברה לכיתה שלהם, והם מין חבורה כזאת והכל. אני עדיין כועסת אליה ומנסה כמה שפחות בכלל להתייחס אליה, ומצד שני להראות לה שאני כועסת. אז נגיד, אני לא אומרת לה שלום כשאני רואה אותה, וכשהיא אומרת לי שלום אני עונה מאוד בקרירות. אני חושבת שזה די ברור לה שאני כועסת עליה, אבל לא ממש אכפת לה. אני חושבת שאני פועלת בחוכמה, במקום להמשיך להיות ה``פראיירית`` של העולם, אני תופסת קצת אופי וזה...אבל מה דעתכם? פשוט אתמול פתאום הרגשתי רע מכל הסיפור, באתי עם ווקמן לבי``ס וגם היא בדיוק הגיעה ואמרה לי היי אז אמרתי חזרה (בקרירות) והמשכתי ללכת, למרות שראיתי שהיא רוצה להמשיך לדבר או משהו... ואחרי זה חשבתי שאולי אני סתם מגעילה, כי כשהייתי בסמינר שכתבתי עליו הייתי קצת בדיכאון וישבתי לבד, וידיד שלי בא וניסה לנחם אותי ולשכנע אותי לבוא לארוחת ערב... ואז גם היא ניסתה... וכאילו- אני לא יודעת. אולי עדיף לי להיות צבועה וכאילו חברה שלה?! אבל זה לא ייתן לי כלום.
לא הייתה לי שום בעיה עם זה, להפך. אני אוהבת להקשיב ולעזור לאנשים (טוב שאני לא נשמעת כמו איזה סיסטר תרזה או משהו), ואני מניחה שאני טובה בזה, כי אנשים פונים אליי. אבל עיצבן אותי שהיא לא טרחה להתקשר כמעט אף פעם (כמעט תמיד אני התקשרתי), ושהיא לא ממש התנהגה כמו חברה, ולא היה לה כל כך אכפת ממני. ושהיא כאילו, רק ניצלה אותי כדי שאני אקשיב לה. אבל לא באמת התייחסה אליי כמו חברה. נגיד, אוף.. לא יודעת.