"בלוג" עצוב של רות המואביה
בלוגים מהתנ"ך - חלק ד' מאת גיל סלוביק :: פורסם בתאריך 09/06/08 מה היה קורה אילו דמויות מהתנ"ך היו חיות בינינו כיום? דבר ראשון - הן היו פותחות בלוג, לא? בואו נקרא כמה בלוגים שכאלה. והפעם - קטע מהבלוג של רות: שלום לכם, המילים שמייד תקראו הן המילים שחותמות את הבלוג שלי. זהו. אני חוזרת למואב. באמת שרציתי להיות אתכם. תשאלו את נעמי. כשאמרתי שעמכם - עמי ושאלוקיכם – אלוקי, באמת התכוונתי לזה. הרגע היפה בחיי האומללים היה כשבועז ובית דינו מסרו לי כי הליך הגיור הסתיים, ומעתה אני יהודייה. רגע של אושר צרוף. ולא – זה לא היה כדי לקבל מתנות עניים, ולא – זה לא היה כדי לזכות בבועז ונחלתו. זה היה כי הרגשתי שאני באמת עושה את הצעד הנכון. כבר באמת התחלתי לדמיין את החיים שלי כיהודיה כשרה. חלמתי על איך שאתם – שהייתם גרים בארץ מצרים – אוספים אותי אל חיקכם ומחבקים אותי חזק חזק. אני קצת מתבישת להודות בזה, אבל אפילו התחלתי לדמיין איך אני מעמידה צאצאים לעם ישראל. אפילו התחלתי להמציא להם שמות. לא יודעת למה, אבל לאחד מהם החלטתי שיקראו דוד. אבל הבוקר – הכל התנפץ. כשקיבלתי לידי את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול של בית לחם, שביטל בזלזול את הגיור של בית דינו של בועז – הבנתי שאף פעם לא אוכל להיות חלק מכם. זה גם לא נראה שפסק הדין הזה מפריע לכם כל כך - אחרי הכל, רק מעטים מכם הגיעו להפגנה נגד אותו פסק דין. אז זהו. אין יותר רות. אין יותר חלומות. אין יותר דוד. עורפה צדקה. שלום ולא להתראות. רות. המואביה. נלקח מהמדור הסאטירי באתר www.menorat.co.il http://www.menorat.co.il/index.php?pid=e1
בלוגים מהתנ"ך - חלק ד' מאת גיל סלוביק :: פורסם בתאריך 09/06/08 מה היה קורה אילו דמויות מהתנ"ך היו חיות בינינו כיום? דבר ראשון - הן היו פותחות בלוג, לא? בואו נקרא כמה בלוגים שכאלה. והפעם - קטע מהבלוג של רות: שלום לכם, המילים שמייד תקראו הן המילים שחותמות את הבלוג שלי. זהו. אני חוזרת למואב. באמת שרציתי להיות אתכם. תשאלו את נעמי. כשאמרתי שעמכם - עמי ושאלוקיכם – אלוקי, באמת התכוונתי לזה. הרגע היפה בחיי האומללים היה כשבועז ובית דינו מסרו לי כי הליך הגיור הסתיים, ומעתה אני יהודייה. רגע של אושר צרוף. ולא – זה לא היה כדי לקבל מתנות עניים, ולא – זה לא היה כדי לזכות בבועז ונחלתו. זה היה כי הרגשתי שאני באמת עושה את הצעד הנכון. כבר באמת התחלתי לדמיין את החיים שלי כיהודיה כשרה. חלמתי על איך שאתם – שהייתם גרים בארץ מצרים – אוספים אותי אל חיקכם ומחבקים אותי חזק חזק. אני קצת מתבישת להודות בזה, אבל אפילו התחלתי לדמיין איך אני מעמידה צאצאים לעם ישראל. אפילו התחלתי להמציא להם שמות. לא יודעת למה, אבל לאחד מהם החלטתי שיקראו דוד. אבל הבוקר – הכל התנפץ. כשקיבלתי לידי את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול של בית לחם, שביטל בזלזול את הגיור של בית דינו של בועז – הבנתי שאף פעם לא אוכל להיות חלק מכם. זה גם לא נראה שפסק הדין הזה מפריע לכם כל כך - אחרי הכל, רק מעטים מכם הגיעו להפגנה נגד אותו פסק דין. אז זהו. אין יותר רות. אין יותר חלומות. אין יותר דוד. עורפה צדקה. שלום ולא להתראות. רות. המואביה. נלקח מהמדור הסאטירי באתר www.menorat.co.il http://www.menorat.co.il/index.php?pid=e1
