../images/Emo24.gif בלטיין שמח ../images/Emo24.gif אוווי איזה כיף! לא יודעת למה אבל זה החג שאני הכי אוהבת! פשוט להתמוגג מאושר!!!! חבל שזה יצא על ערב יום הזכרון. ../images/Emo10.gif
אצל הקלטים אם אני לא טועה, היום מתחיל בערב של היום הקודם, כמו ביהדות. במידה וזה נכון, אז זאת אומרת שהבלטיין (היום עצמו) התחיל אתמול בערב, ואפשר היה לחגוג (וחגגנו, ועוד איך חגגנו. אחד הטקסים הגדולים הכי מוצלחים שהייתי בהם).
אין קשר למה שאני אמרתי בהחלט חגגנו.. אמנם צנוע.. אבל עם כל האהבה שיש.. אני דיברתי על הבעיה הרגשית. אם היום אני שמחה ומאושרת כי הגיע החג שחיכיתי לו שנה והכל פשוט נפלא ואז ב -8 בערב כשהצפירה מחרישה את האוזניים ובראשי עוברים הפלאשבקים מההלוויות של החברים ויש הרגשה שבזמן הצפירה הם צועקים מהקבר ... אז דיי קשה להתמודד עם מצב שבו אני שמחה ואז שעה אחרי אני באבל. ואני יודעת שמשך השנה זה גם לא עוזב אותי.. אבל אז הכאב מטפטף בעדינות והיום זה כמו גל ענק שפשוט מטביע אותי. אני מניחה שלך קל יותר. הייתי רוצה שאצל כולם זה יהיה ככה. בכל מקרה חג שמח ../images/Emo20.gif
ב-8 בערב כבר זה לא יהיה היום של הבלטיין. המעבר החד הזה, דווקא נראה לי מתאים. ממש כמו בין יום הזכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות - כדי להראות את הקשר, למהול את העצב והשמחה ביחד - בלתי נפרדים. הבלטיין הוא חג של אהבה - ויתרה מזו - של פוריות. פוריות ולידה לצד המוות טרם עת של הרבה חיילים ונפגעי פעולות האיבה, כהבטחה של המשכיות.
נראה אותך חוגג יום הולדת אחרי שאתמול קברת את אחיך. זה מתאים ליום העצמאות כדי שלא נשכח כמה המדינה הזאת יקרה לנו. שנזכור ששילמנו עליה בדמנו. שלא נעז לשמוח על העצמאות שלנו כמדינה בלי לחשוב על כל אותם שהקריבו עצמם כדי שלנו יהיה חופש. כמו שאמרתי קודם הבלטיין חג נפלא אבל שופ פוריות ולידה לא יחפרו על רצח. אותם חיילים לעולם לא יהיו הורים. הדת שלנו לא אמורה לנתק אותנו מהמציאות והמציאות אומרת שהמשפחות והחברים שלנו נרצחים ושום לידה (למרות כל היופי שבחיים חדשים) לא יכולה להקשר לזה. המשכיות של מי? שלך? שלי? כי לאלה ש2 מטר אדמה מכסה אותם כבר לא יהיה המשך.
זה שונה. את מדברת כאן על אבל ושמחה ברמה הפרטית, לעומת אבל ושמחה ברמה לא פרטית בעליל, ואי אפשר להשוות בין השניים, בשום צורה שהיא. אין פה גם שום עניין של כיפור על רצח (מה גם שהמילה "רצח" אינה נכונה כאן בחלק גדול מהמקרים) המשכיות - גם זכרון הוא המשכיות. זה שאנחנו כאן זה המשכיות. בזה שאני כאן ואולי יום אחד יהיו לי ילדים שאני אספר להם על המשפחה שלהם שנרצחה בשואה (וזה לגבי שבוע שעבר) ועל החברים שלי שהשפיעו על חיי שנהרגו במהלך שירותם הצבאי. זו גם המשכיות. "אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב הייתן נשים צעירות מודאגות ורציתן כל כך לאהוב וכשהריתם אותנו באהבה בחורף שבעים ושלוש רציתם למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה."
לא יודעת אולי אני דפוקה או משהו אז אצלי זה בנוי אחרת... אחרי שבתיכון אתה עומד ליד חבר שלך בטקס הזכרון והוא אומר שהוא יהיה בקרבי כדי להגן על החיילים שלא יהרגו (וזה כן רצח!) ואז אחרי כמה שנים אתה עומד בהלוויה שלו משחזר את אותם הרגעים.. זה משנה אותך...ואז קשה לך להאמין שיש דרך להמשיך. ובתור אחד שיהיו לו ילדים בעתיד אתה מדבר באדישות. תחשוב רגע על הרגע שהילדים שלך ילכו לצבא. גם אז תחשוב על אהבה פוריות והמשכיות?
המשכיות ברמת הכלל הדת שלנו לא אמורה לנתק אותי מהמציאות, אבל גם האבל לא. לי הייתה יומולדת ביום שסבתא שלי נפטרה וביום שאחריו נסעתי ויצאתי לחגוג בדיוק כמו שתכננתי מראש. התאבלתי, הייתי עצובה, אבל למה זה צריך לעצור את החיים שלי? [אני יכולה גם לתת דוגמאות דומות על שני חיילים, אם דוגמת סבתא לא טובה לך].
אויי לגמרי שכחתי מהחג! אבל יצא שכן היה לי חג- רצתי קצת בחוץ והתבוננתי בירח החדש והייתה לי הרגשה מצויינת (מה שנדיר בימים האומללים של חרישה לקראת 6 בגרויות...)- לא נראה לי שזה קשור לחד אבל לפחות אני לא מרגישה שפספסתי. חג שמייח (או אחרי חג שמייח?..)