Neutrophil
New member
בלי באסה../images/Emo8.gif
שלום, קוראים לי תום ויש לי OsteogenicSarcoma (סרטן העצם) כבר שנה ו3 חודשים (אנד קאונטינג...). מחלה שבדרך כלל לא חוזרת חזרה אצלי כבר פעמיים, וכנראה גם פעם שלישית. כשאני חוזר לסצינה הנוראית לפני שנה, כשהרופא אמר לי את מה שאמר, אני עדיין מקבל חררה...ולמרות שעברה שנה אני עדיין נכנס לסרטים של "איך זה קרה לי?", אמנם פחות ופחות....אבל זה קורה. היום הרופא אמר לי שבעקבות מיפוי עצמות, MRI ו-CT שעשו לי נמצא עוד פעם מוקד באותו מקום שרק לפני חצי שנה הוצא משם מוקד אחר (סרטן עצם זה מנייאק רציני. לא רק שמקבלים כימו בצורה אגרסיבית, גם סכין ניתוח חייבת להכנס לתמונה). המוקדים הקודמים אגב היו בעצם הבריח ובשוק, והחזרה עכשיו, למרות שכלום עוד לא בטוח (אני אדע רק אחרי ביופסיה), היא בשוק, באותו מקום. למה אני משעמם אתכם עם כל זה? כי אני אבוד עצות. אני כבר לא יודע מה לחשוב....ונמאס לי להלחם. אני נקרע בין שני קולות שקוראים לי מצד אחד לא להכנע, ומצד שני להרים את הדגל הלבן. פעם אחת - בסדר. פעם שנייה - קצת בהלם אבל בסדר. פעם שלישית?!? אחרי כל כך הרבה רעלים, וכל כך הרבה חורים בגוף, וכל כך הרבה חתכים? קצת מרגיש כמו איוב... אפילו הבטחתי לעצמי שאתחיל לאמין שוב באלוהים, אם תוצאות הביופסיה יהיו שליליות (אני עובר אותה מחר). למרות זאת, ולמרות הבלאגן שיש לי עכשיו במוח, אני יודע שאני לא אוותר. אני חושב שיש איזו מכניקה מסוימת של הנפש, שבה היא לא מקבלת דברים קשים באותו רגע, אלא נותנת להם לשקוע קצת, וכך לתת חופש פעולה מינימלי להגיון. לכן אני יודע שאין לי ברירה אלא לקחת את זה יום אחרי יום, שעה אחר שעה...וכבן אדם שאוהב לחייך, אני משתדל להשאיר אותו על הפרצוף - למרות שזה קשה מאוד עכשיו. אז תמשיכו לחייך אנשים, כי החיים יפים
שלום, קוראים לי תום ויש לי OsteogenicSarcoma (סרטן העצם) כבר שנה ו3 חודשים (אנד קאונטינג...). מחלה שבדרך כלל לא חוזרת חזרה אצלי כבר פעמיים, וכנראה גם פעם שלישית. כשאני חוזר לסצינה הנוראית לפני שנה, כשהרופא אמר לי את מה שאמר, אני עדיין מקבל חררה...ולמרות שעברה שנה אני עדיין נכנס לסרטים של "איך זה קרה לי?", אמנם פחות ופחות....אבל זה קורה. היום הרופא אמר לי שבעקבות מיפוי עצמות, MRI ו-CT שעשו לי נמצא עוד פעם מוקד באותו מקום שרק לפני חצי שנה הוצא משם מוקד אחר (סרטן עצם זה מנייאק רציני. לא רק שמקבלים כימו בצורה אגרסיבית, גם סכין ניתוח חייבת להכנס לתמונה). המוקדים הקודמים אגב היו בעצם הבריח ובשוק, והחזרה עכשיו, למרות שכלום עוד לא בטוח (אני אדע רק אחרי ביופסיה), היא בשוק, באותו מקום. למה אני משעמם אתכם עם כל זה? כי אני אבוד עצות. אני כבר לא יודע מה לחשוב....ונמאס לי להלחם. אני נקרע בין שני קולות שקוראים לי מצד אחד לא להכנע, ומצד שני להרים את הדגל הלבן. פעם אחת - בסדר. פעם שנייה - קצת בהלם אבל בסדר. פעם שלישית?!? אחרי כל כך הרבה רעלים, וכל כך הרבה חורים בגוף, וכל כך הרבה חתכים? קצת מרגיש כמו איוב... אפילו הבטחתי לעצמי שאתחיל לאמין שוב באלוהים, אם תוצאות הביופסיה יהיו שליליות (אני עובר אותה מחר). למרות זאת, ולמרות הבלאגן שיש לי עכשיו במוח, אני יודע שאני לא אוותר. אני חושב שיש איזו מכניקה מסוימת של הנפש, שבה היא לא מקבלת דברים קשים באותו רגע, אלא נותנת להם לשקוע קצת, וכך לתת חופש פעולה מינימלי להגיון. לכן אני יודע שאין לי ברירה אלא לקחת את זה יום אחרי יום, שעה אחר שעה...וכבן אדם שאוהב לחייך, אני משתדל להשאיר אותו על הפרצוף - למרות שזה קשה מאוד עכשיו. אז תמשיכו לחייך אנשים, כי החיים יפים
