אלומת האור
New member
בלי משטרות, בלי רעש וצלצולים, וגם בלי רצון
באמת לסיים את החיים שלי. אני רק כרגע מרגישה את הכול מתפרק לי. בשבוע הבא שתי המדריכות שלי עוזבות. כל אחת הולכת לדרכה. על האחת ידעתי כבר לפני שלושה חודשים, והשנייה סיפרה לי לפני שבוע וחצי, שזה ממש מספיק זמן לעכל. (בציניות כמובן).
ואם זה לא מספיק, העו"סית שלי נזפה בי עכשיו בטלפון בגלל שביטלתי די הרבה פגישות (פרונטליות) בגלל הכאבים לאחר הניתוח (זה אמור להימשך עד כשנה!!!), בגלל העייפות שלי וזה שאני כל הזמן רוצה לישון, בייחוד אחה"צ. אני לא טיפוס שמבטל, שמבריז. רק כשמשהו באמת מפריע לי ואני לא מוצאת דרך אחרת לפתור, אני מבטלת לפעמים פגישות. אבל באמת כואב לי. ובאמת אני עייפה.
ופתאום משום מקום היא התנפלה עליי בטלפון שהיא כבר סיימה את יום העבודה שלה ומאוחר והיא לא צריכה ולא אמורה להשקיע בי את הזמן הזה לשיחה טלפונית, ושזה לא מקובל שיחה טלפונית. נחנקתי מדמעות כי א) היא צודקת; ב) כי רע לי ואני לא זקוקה לנזיפות, בטח לא ממנה, בטח לא כשהיא יודעת מה המצב שלי.
ואתמול קיבלתי תוצאות בדיקות מאוד לא טובות וכרגע אני אובדת עצות מה יהיה. לא סרטן, אם מישהו במקרה איחל לי, אבל מחלות שהחמירו.
ואין לי טיפול פסיכיאטרי כי דחו לי לסוף ספטמבר פגישה שאמורה הייתה להתקיים היום. לא שהוא עוזר לי, אבל אני כן צריכה להיות בטיפול פעם בחודש, לצורך מעקב. ואני לא יודעת איך עוברים לבריאות הנפש, אף אחד לא יודע להסביר לי את הפרוצדורה. כיום אני מטופלת בבי"ח.
את הטיפול עם הפסיכולוגית של הקיצור קיבה סיימתי (נשארת בינתיים למעקב פעם בחודש, נראה), שנתיים וחצי ולא התקדמתי לשום מקום, וגם איבדתי את האמון בה מכמה סיבות, ואני לא מאמינה בשלב הזה שאפשר לתקן. ניסינו כבר לתקן ולא הלך.
ותור לדיאטנית יש לי רק בעוד כמה שבועות ובינתיים אין לי מושג מה לעשות, לאיזו מסגרת לפנות, עם מי לדבר. אין לי עם מי לדבר. מזל שיש את השותפה שלי, אבל אני לא אוהבת להעיק עליה.
וגם תהפוכות בעבודה, הכול קיצוני, הכול סוער, הכול מבעבע (עכשיו יחסית טוב ב"ה) וחג מתקרב, ולא בא לי טוב. והכאבים מוציאים אותי מדעתי. אני עמידה למשככי כאבים.
אני מנסה להיאחז בטוב: בשותפה שלי, בכך שאני הולכת על הרגליים, בקושי, אבל הולכת. על כך שאני נושמת. נושמת בקושי, ובלילות מתחברת למכשיר סיפאפ, אבל נושמת. על כך שאני מסוגלת לדבר. רועדת מפחד, אבל מדברת. על כך שאני יודעת לכתוב. פוחדת ולא מוצאת לי מקום, אבל לכתוב אני יודעת. את זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני, תודה לאל. ותודה על הצבעים שלי. ועל הלוק שלי למרות ההשמנה האיומה. תמיד עוצרים אותי ברחוב ומחמיאים לי על הלבוש ועל האביזרים. על כישרונות אחרים שיש לי ושהביאו אותי לעבודה שאפילו לא חלמתי עליה, והיום אני צוברת יותר ביטחון ומיומנות. ותודה על ההומור שלי אפילו כשקשה. ועל החתולה שלי, למרות שהיא פסיכית.
אבל עכשיו, רק עכשיו, הכול נראה לי כל כך רע ויש לי חרדות כל יום. כל יום, או יותר נכון ערב, המצב מחמיר ואני רועדת. ובלגן "משפחתי" שערער אותי.
אבל אני לא אתן לשום דבר ולאף אחד לשבור אותי.
https://www.youtube.com/watch?v=GKSRyLdjsPA
ואם מישהו במקרה או שלא במקרה יודע בוודאות איך עוברים מטיפול פסיכיאטרי מרפאתי לטיפול פסיכיאטרי בבריאות הנפש, אשמח למידע, כי עם כל הרפורמה הצלחתי להתבלבל קשות.
תודה למי שקרא.
באמת לסיים את החיים שלי. אני רק כרגע מרגישה את הכול מתפרק לי. בשבוע הבא שתי המדריכות שלי עוזבות. כל אחת הולכת לדרכה. על האחת ידעתי כבר לפני שלושה חודשים, והשנייה סיפרה לי לפני שבוע וחצי, שזה ממש מספיק זמן לעכל. (בציניות כמובן).
ואם זה לא מספיק, העו"סית שלי נזפה בי עכשיו בטלפון בגלל שביטלתי די הרבה פגישות (פרונטליות) בגלל הכאבים לאחר הניתוח (זה אמור להימשך עד כשנה!!!), בגלל העייפות שלי וזה שאני כל הזמן רוצה לישון, בייחוד אחה"צ. אני לא טיפוס שמבטל, שמבריז. רק כשמשהו באמת מפריע לי ואני לא מוצאת דרך אחרת לפתור, אני מבטלת לפעמים פגישות. אבל באמת כואב לי. ובאמת אני עייפה.
ופתאום משום מקום היא התנפלה עליי בטלפון שהיא כבר סיימה את יום העבודה שלה ומאוחר והיא לא צריכה ולא אמורה להשקיע בי את הזמן הזה לשיחה טלפונית, ושזה לא מקובל שיחה טלפונית. נחנקתי מדמעות כי א) היא צודקת; ב) כי רע לי ואני לא זקוקה לנזיפות, בטח לא ממנה, בטח לא כשהיא יודעת מה המצב שלי.
ואתמול קיבלתי תוצאות בדיקות מאוד לא טובות וכרגע אני אובדת עצות מה יהיה. לא סרטן, אם מישהו במקרה איחל לי, אבל מחלות שהחמירו.
ואין לי טיפול פסיכיאטרי כי דחו לי לסוף ספטמבר פגישה שאמורה הייתה להתקיים היום. לא שהוא עוזר לי, אבל אני כן צריכה להיות בטיפול פעם בחודש, לצורך מעקב. ואני לא יודעת איך עוברים לבריאות הנפש, אף אחד לא יודע להסביר לי את הפרוצדורה. כיום אני מטופלת בבי"ח.
את הטיפול עם הפסיכולוגית של הקיצור קיבה סיימתי (נשארת בינתיים למעקב פעם בחודש, נראה), שנתיים וחצי ולא התקדמתי לשום מקום, וגם איבדתי את האמון בה מכמה סיבות, ואני לא מאמינה בשלב הזה שאפשר לתקן. ניסינו כבר לתקן ולא הלך.
ותור לדיאטנית יש לי רק בעוד כמה שבועות ובינתיים אין לי מושג מה לעשות, לאיזו מסגרת לפנות, עם מי לדבר. אין לי עם מי לדבר. מזל שיש את השותפה שלי, אבל אני לא אוהבת להעיק עליה.
וגם תהפוכות בעבודה, הכול קיצוני, הכול סוער, הכול מבעבע (עכשיו יחסית טוב ב"ה) וחג מתקרב, ולא בא לי טוב. והכאבים מוציאים אותי מדעתי. אני עמידה למשככי כאבים.
אני מנסה להיאחז בטוב: בשותפה שלי, בכך שאני הולכת על הרגליים, בקושי, אבל הולכת. על כך שאני נושמת. נושמת בקושי, ובלילות מתחברת למכשיר סיפאפ, אבל נושמת. על כך שאני מסוגלת לדבר. רועדת מפחד, אבל מדברת. על כך שאני יודעת לכתוב. פוחדת ולא מוצאת לי מקום, אבל לכתוב אני יודעת. את זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני, תודה לאל. ותודה על הצבעים שלי. ועל הלוק שלי למרות ההשמנה האיומה. תמיד עוצרים אותי ברחוב ומחמיאים לי על הלבוש ועל האביזרים. על כישרונות אחרים שיש לי ושהביאו אותי לעבודה שאפילו לא חלמתי עליה, והיום אני צוברת יותר ביטחון ומיומנות. ותודה על ההומור שלי אפילו כשקשה. ועל החתולה שלי, למרות שהיא פסיכית.
אבל עכשיו, רק עכשיו, הכול נראה לי כל כך רע ויש לי חרדות כל יום. כל יום, או יותר נכון ערב, המצב מחמיר ואני רועדת. ובלגן "משפחתי" שערער אותי.
אבל אני לא אתן לשום דבר ולאף אחד לשבור אותי.
https://www.youtube.com/watch?v=GKSRyLdjsPA
ואם מישהו במקרה או שלא במקרה יודע בוודאות איך עוברים מטיפול פסיכיאטרי מרפאתי לטיפול פסיכיאטרי בבריאות הנפש, אשמח למידע, כי עם כל הרפורמה הצלחתי להתבלבל קשות.
תודה למי שקרא.
צריכה ללמוד ממך. 
