(בלי שם בינתיים)
הנסיכה הקטנה נולדה כשלגבה זוג כנפיים פעוטות, שגרמו לה להראות זעירה עוד יותר.
כשמצאו אותה המלך והמלכה לראשונה בתוך הרקפת היתה דומה עד מאד לפרפר מנומנם, וזמן מה עבר עד שהתעוררה. כבר מהפיהוק הראשון היה ברור שדבר מה בה שונה עד מאד; העורקים הדקיקים בכנפיה החדשות בהקו כמו שיני החלב המחודדות שלה, ועלי האלון שמעל נרעדו.
"רקפת!" קראה המלכה. "זה בהחלט מוקדם מדי. עוד לא חורף אפילו! היית מאמין?" המלך האמין שהדברים הם כפי שהם, אפילו רקפות בקיץ.
"היא תעשה צרות," התערב חולד זקן מבין עלי החצבים. "כולה כנפיים ושיניים מחודדות. וכל זה בלי לפקוח את העיניים!"
הנסיכה פקחה את העיניים. הן היו סגולות, כמובן.
"סגול זה צבע מצוין," אמרה המלכה ואספה את הנסיכה לכף ידה. עלי הכותרת של הרקפת נשרו ברכות, והמלך ליקט את כולם; הם ישמשו לרפד את העריסה המלכותית, שהוכנה מבעוד מועד מספלול גדול. גשם דק וקיצי החל לרדת; החולד משך בשפמו והסתלק. בכף ידה של המלכה עצמה הנסיכה את עיניה הסגולות ונרעדה פעם אחת - הכנפיים החדשות עוד היו רטובות קצת, ולא גדולות מספיק כדי לכסות אותה. המלכה חייכה, וכשחיוכה נגע בנסיכה היא התחממה ונרדמה מיד.
***
הכנפיים דקות-העורקים גדלו במהירות – במהירות רבה יותר מהנסיכה, למעשה. וכשהלך החורף והגיע האביב אפשר היה לא פעם למצוא אותה מסובכת בזלזלי קן חדש, אליו התעופפה בטעות מבלי לדעת איך לרדת. הסנוניות נטו לה חיבה, והיו מחלצות אותה בזהירות ושולות את הזרדים הדקים משערה. הירגזית, לעומת זאת, העדיפה לא לראות אותה כלל. "אני רוצה לראות אותה מתקרבת לביצים שלי," אמרה פעם אחת לאוח. "מיד היא תחטוף ממני נקירה כזאת, שתמחק לה את החיוך המחודד שלה." האוח היה רווק וחרש למחצה, וממילא לא ראה את הנסיכה כמעט מעולם כיוון שהתעורר רק כשהשמים החלו להאפיל; הוא הנהן בכל פעם שהירגזית נקשה במקורה בעצבנות, למרות שלעצמו חשב שגוזל בעל שיניים מחודדות הוא דבר שימושי.
"אני בטוח שזה מקל על ההאכלה," אמר, אבל הירגזית הפכה את הביצים המנוקדות שלה ולא הקשיבה.
יתכן שהבעיה היתה נעוצה באמת בחיוך; וזאת כיוון שהנסיכה לא למדה לדבר עדיין, ובמקום לומר משהו – או לצייץ – היתה מחייכת. כשחייכה בהקו שיניה המחודדות, והחולד היה מניד בראשו ומהמהם בידענות. "רק צרות," היה מציין בשמחה.
פעם או פעמיים הזמינו הסנוניות את הנסיכה לבקר בקיני הבוץ שלהן, במחשבה ששם, לפחות, לא ינטרו לה הציפורים האחרות; אולם הכנפיים הפראיות התעופפו כמדומה מעצמן, קשה מאד היה לכוון אותן אל שיפולי המרזב, וכשבקעו הגוזלים החדשים נשכחה ההזמנה בתוך המהומה שיצרו.
"לא נורא, קטנה," אמרה המלכה כשהביטה הנסיכה בגוזלים מכים זה את זה במקום אליו לא יכלה להגיע. "עוד יהיו הזדמנויות לבקר מתחת למרזב." הנסיכה ניסתה להסביר שהעניין הוא שעוד מעט כבר יהיו הגוזלים החדשים גדולים ממנה; אבל המילים היו ארוכות מדי, וכשנשברו ההברות בפיה הן היו חדות ודוקרות עד שעיניה דמעו. המלכה הבינה, כמובן, וכשחייכה אל הנסיכה עוד היה בזה די.
***
הגוזלים החדשים והוריהם הסתלקו עם בוא הקיץ; ביער האלונים נותרו האוח הזקן והירגזית, שמילאה את ימיה בניפוץ מוך עבור הביצים של כלתה. היא עוד לא הטילה אותן, אבל הירגזית היתה בטוחה שזה לא ייקח עוד הרבה זמן.
הנסיכה הקטנה כבר למדה להשתמש בינתיים בכנפיים הפעוטות, והיתה מתאמנת עליהן בקפיצה מהברוש לאלון הסמוך ומשם אל הסלע. היא אהבה את הסלע מאד – נראה שהוא לא נרתע ממנה כשהיתה מחבקת אותו חזק חזק. גם את אמא ואבא אפשר היה לחבק חזק, אבל הם היו גדולים מאד והיה להם מקום לכל החיבוקים; החדפים, למשל, העדיפו שאיש לא ייגע בהם. "חזק מדי," היה החולד רוטן, למרות שאותו איש מעולם לא חיבק.
יום אחד קפצה הנסיכה מהברוש אל האלון, ומשם אל הסלע; אבל על הסלע כבר ישב מישהו, והנסיכה נרתעה בבהלה כשראתה כמה גדול וכתום הוא. ולפתע הכנפיים הסתבכו ברוח והתעופפו למטה במקום למעלה, והנסיכה שכבה על גבה וחשבה כמה כחולים השמים, וכמה חם ומטפטף שם בברך שלה, שנחבטה בסלע הרבה יותר חזק מכל חיבוק שבעולם.
היא התחילה לבכות, אבל הזר לא חייך. הוא גם לא נקש במקורו ברוגז או רטן; הוא אפילו לא ליטף את האבק משערה ולא הרים אותה ובדק אם נשברה, כי הרי היא קטנה כל כך וצריך מאד להזהר. הוא רק הסתכל.
"מעניין," אמר לבסוף, ועיניו הבזיקו. "את חושבת שהדמעות ישטפו את הסגול?"
הנסיכה הפסיקה לבכות בבת אחת. "גם העיניים שלך סגולות," אמרה. כל המילים יצאו שלמות מפיה, למרות ש"סגולות" היא מילה קשה באמת; הזר לא ניסה לעזור לה למשוך אותן החוצה. "מי אתה?"
"אני שועל," אמר השועל וחייך חיוך זעיר. כשחייך בהקו שיניו המחודדות.
"אני נסיכה," אמרה הנסיכה והתכופפה כדי לנגב בזהירות את הדם מהברך בעלה גדול. "אמא שלי היא המלכה של היער ואבא שלי הוא המלך. אבל אף אחת מהציפורים לא רוצה לדבר איתי ותמיד כשהחולד מסתכל עלי הוא רוטן ומצקצק ואומר 'רק צרות'."
"זה היה משפט ארוך מאד," אמר השועל. "אני חושב שאמרת אותו מצוין. אבל החולד לא חכם כל כך."
"הוא הכי חכם ביער," אמרה הנסיכה ומשכה באפה משיכה אחת אחרונה. "הוא אף פעם לא צריך להקשיב לאף אחד. תמיד הוא יודע הכל מעצמו."
"זה נשמע משעמם קצת, לא?" אמר השועל. הוא ירד בקפיצה מהסלע וצעד סביב הנסיכה. פרוותו הכתומה זהרה מהשמש, וזנבו העבות התנודד בעקבותיו בעצלתיים. "ובכל מקרה, את לא חולד ולא ציפור. את לא צריכה להקשיב לאף אחד מהם."
הנסיכה התבוננה בו כשהתנחשל סביבה. "מה זה שועל?" שאלה לבסוף.
"שועל זה אני," אמר השועל. "יש לי עיניים סגולות ושיניים מחודדות. אני חכם יותר מהירגזית והחולד, ולכן הם חושבים שאני מסוכן. אני באמת מסוכן," הוסיף ולכסן מבט אל הנסיכה שהביטה בו ביראה. "אבל לא לך. אנחנו דומים מדי."
"באמת?" אמרה הנסיכה. היא מעולם לא היתה דומה לאיש.
"בוודאי," אמר השועל. "אם כי העדר הזנב עשוי להיות מבלבל. ואולי בעצם הוא לא כל כך טיפש, החולד שלך; את באמת יכולה לעשות לו הרבה צרות."
"אסור לי לעשות צרות," אמרה הנסיכה בעצב. "אני צריכה לחזור לארוחת צהרים. ואני גם בכלל לא יודעת איך עושים את זה."
"אני יכול ללמד אותך איך," אמר השועל. "אבל רק אם אמא שלך מרשה."
"אני אשאל אותה," אמרה הנסיכה.
והיא חזרה הביתה לארוחת צהרים, וביקשה רשות לעשות צרות עם השועל. "מי זה שועל?" שאלה המלכה.
"הוא יושב על הסלע," אמרה הנסיכה. "יש לו שיניים מחודדות ואזניים זקופות, וזנב כתום ועיניים סגולות והוא אמר שהחולד לא חכם."
"סגול זה צבע מצוין," אמרה המלכה וחייכה.
הנסיכה הקטנה נולדה כשלגבה זוג כנפיים פעוטות, שגרמו לה להראות זעירה עוד יותר.
כשמצאו אותה המלך והמלכה לראשונה בתוך הרקפת היתה דומה עד מאד לפרפר מנומנם, וזמן מה עבר עד שהתעוררה. כבר מהפיהוק הראשון היה ברור שדבר מה בה שונה עד מאד; העורקים הדקיקים בכנפיה החדשות בהקו כמו שיני החלב המחודדות שלה, ועלי האלון שמעל נרעדו.
"רקפת!" קראה המלכה. "זה בהחלט מוקדם מדי. עוד לא חורף אפילו! היית מאמין?" המלך האמין שהדברים הם כפי שהם, אפילו רקפות בקיץ.
"היא תעשה צרות," התערב חולד זקן מבין עלי החצבים. "כולה כנפיים ושיניים מחודדות. וכל זה בלי לפקוח את העיניים!"
הנסיכה פקחה את העיניים. הן היו סגולות, כמובן.
"סגול זה צבע מצוין," אמרה המלכה ואספה את הנסיכה לכף ידה. עלי הכותרת של הרקפת נשרו ברכות, והמלך ליקט את כולם; הם ישמשו לרפד את העריסה המלכותית, שהוכנה מבעוד מועד מספלול גדול. גשם דק וקיצי החל לרדת; החולד משך בשפמו והסתלק. בכף ידה של המלכה עצמה הנסיכה את עיניה הסגולות ונרעדה פעם אחת - הכנפיים החדשות עוד היו רטובות קצת, ולא גדולות מספיק כדי לכסות אותה. המלכה חייכה, וכשחיוכה נגע בנסיכה היא התחממה ונרדמה מיד.
***
הכנפיים דקות-העורקים גדלו במהירות – במהירות רבה יותר מהנסיכה, למעשה. וכשהלך החורף והגיע האביב אפשר היה לא פעם למצוא אותה מסובכת בזלזלי קן חדש, אליו התעופפה בטעות מבלי לדעת איך לרדת. הסנוניות נטו לה חיבה, והיו מחלצות אותה בזהירות ושולות את הזרדים הדקים משערה. הירגזית, לעומת זאת, העדיפה לא לראות אותה כלל. "אני רוצה לראות אותה מתקרבת לביצים שלי," אמרה פעם אחת לאוח. "מיד היא תחטוף ממני נקירה כזאת, שתמחק לה את החיוך המחודד שלה." האוח היה רווק וחרש למחצה, וממילא לא ראה את הנסיכה כמעט מעולם כיוון שהתעורר רק כשהשמים החלו להאפיל; הוא הנהן בכל פעם שהירגזית נקשה במקורה בעצבנות, למרות שלעצמו חשב שגוזל בעל שיניים מחודדות הוא דבר שימושי.
"אני בטוח שזה מקל על ההאכלה," אמר, אבל הירגזית הפכה את הביצים המנוקדות שלה ולא הקשיבה.
יתכן שהבעיה היתה נעוצה באמת בחיוך; וזאת כיוון שהנסיכה לא למדה לדבר עדיין, ובמקום לומר משהו – או לצייץ – היתה מחייכת. כשחייכה בהקו שיניה המחודדות, והחולד היה מניד בראשו ומהמהם בידענות. "רק צרות," היה מציין בשמחה.
פעם או פעמיים הזמינו הסנוניות את הנסיכה לבקר בקיני הבוץ שלהן, במחשבה ששם, לפחות, לא ינטרו לה הציפורים האחרות; אולם הכנפיים הפראיות התעופפו כמדומה מעצמן, קשה מאד היה לכוון אותן אל שיפולי המרזב, וכשבקעו הגוזלים החדשים נשכחה ההזמנה בתוך המהומה שיצרו.
"לא נורא, קטנה," אמרה המלכה כשהביטה הנסיכה בגוזלים מכים זה את זה במקום אליו לא יכלה להגיע. "עוד יהיו הזדמנויות לבקר מתחת למרזב." הנסיכה ניסתה להסביר שהעניין הוא שעוד מעט כבר יהיו הגוזלים החדשים גדולים ממנה; אבל המילים היו ארוכות מדי, וכשנשברו ההברות בפיה הן היו חדות ודוקרות עד שעיניה דמעו. המלכה הבינה, כמובן, וכשחייכה אל הנסיכה עוד היה בזה די.
***
הגוזלים החדשים והוריהם הסתלקו עם בוא הקיץ; ביער האלונים נותרו האוח הזקן והירגזית, שמילאה את ימיה בניפוץ מוך עבור הביצים של כלתה. היא עוד לא הטילה אותן, אבל הירגזית היתה בטוחה שזה לא ייקח עוד הרבה זמן.
הנסיכה הקטנה כבר למדה להשתמש בינתיים בכנפיים הפעוטות, והיתה מתאמנת עליהן בקפיצה מהברוש לאלון הסמוך ומשם אל הסלע. היא אהבה את הסלע מאד – נראה שהוא לא נרתע ממנה כשהיתה מחבקת אותו חזק חזק. גם את אמא ואבא אפשר היה לחבק חזק, אבל הם היו גדולים מאד והיה להם מקום לכל החיבוקים; החדפים, למשל, העדיפו שאיש לא ייגע בהם. "חזק מדי," היה החולד רוטן, למרות שאותו איש מעולם לא חיבק.
יום אחד קפצה הנסיכה מהברוש אל האלון, ומשם אל הסלע; אבל על הסלע כבר ישב מישהו, והנסיכה נרתעה בבהלה כשראתה כמה גדול וכתום הוא. ולפתע הכנפיים הסתבכו ברוח והתעופפו למטה במקום למעלה, והנסיכה שכבה על גבה וחשבה כמה כחולים השמים, וכמה חם ומטפטף שם בברך שלה, שנחבטה בסלע הרבה יותר חזק מכל חיבוק שבעולם.
היא התחילה לבכות, אבל הזר לא חייך. הוא גם לא נקש במקורו ברוגז או רטן; הוא אפילו לא ליטף את האבק משערה ולא הרים אותה ובדק אם נשברה, כי הרי היא קטנה כל כך וצריך מאד להזהר. הוא רק הסתכל.
"מעניין," אמר לבסוף, ועיניו הבזיקו. "את חושבת שהדמעות ישטפו את הסגול?"
הנסיכה הפסיקה לבכות בבת אחת. "גם העיניים שלך סגולות," אמרה. כל המילים יצאו שלמות מפיה, למרות ש"סגולות" היא מילה קשה באמת; הזר לא ניסה לעזור לה למשוך אותן החוצה. "מי אתה?"
"אני שועל," אמר השועל וחייך חיוך זעיר. כשחייך בהקו שיניו המחודדות.
"אני נסיכה," אמרה הנסיכה והתכופפה כדי לנגב בזהירות את הדם מהברך בעלה גדול. "אמא שלי היא המלכה של היער ואבא שלי הוא המלך. אבל אף אחת מהציפורים לא רוצה לדבר איתי ותמיד כשהחולד מסתכל עלי הוא רוטן ומצקצק ואומר 'רק צרות'."
"זה היה משפט ארוך מאד," אמר השועל. "אני חושב שאמרת אותו מצוין. אבל החולד לא חכם כל כך."
"הוא הכי חכם ביער," אמרה הנסיכה ומשכה באפה משיכה אחת אחרונה. "הוא אף פעם לא צריך להקשיב לאף אחד. תמיד הוא יודע הכל מעצמו."
"זה נשמע משעמם קצת, לא?" אמר השועל. הוא ירד בקפיצה מהסלע וצעד סביב הנסיכה. פרוותו הכתומה זהרה מהשמש, וזנבו העבות התנודד בעקבותיו בעצלתיים. "ובכל מקרה, את לא חולד ולא ציפור. את לא צריכה להקשיב לאף אחד מהם."
הנסיכה התבוננה בו כשהתנחשל סביבה. "מה זה שועל?" שאלה לבסוף.
"שועל זה אני," אמר השועל. "יש לי עיניים סגולות ושיניים מחודדות. אני חכם יותר מהירגזית והחולד, ולכן הם חושבים שאני מסוכן. אני באמת מסוכן," הוסיף ולכסן מבט אל הנסיכה שהביטה בו ביראה. "אבל לא לך. אנחנו דומים מדי."
"באמת?" אמרה הנסיכה. היא מעולם לא היתה דומה לאיש.
"בוודאי," אמר השועל. "אם כי העדר הזנב עשוי להיות מבלבל. ואולי בעצם הוא לא כל כך טיפש, החולד שלך; את באמת יכולה לעשות לו הרבה צרות."
"אסור לי לעשות צרות," אמרה הנסיכה בעצב. "אני צריכה לחזור לארוחת צהרים. ואני גם בכלל לא יודעת איך עושים את זה."
"אני יכול ללמד אותך איך," אמר השועל. "אבל רק אם אמא שלך מרשה."
"אני אשאל אותה," אמרה הנסיכה.
והיא חזרה הביתה לארוחת צהרים, וביקשה רשות לעשות צרות עם השועל. "מי זה שועל?" שאלה המלכה.
"הוא יושב על הסלע," אמרה הנסיכה. "יש לו שיניים מחודדות ואזניים זקופות, וזנב כתום ועיניים סגולות והוא אמר שהחולד לא חכם."
"סגול זה צבע מצוין," אמרה המלכה וחייכה.