במה הם עסוקים? בפוליטיקה או באנושות?
במקום לחשוב כל הזמן איך ישראל תיראה לעולם, ומה האמריקאים יאהבו ומה הם לא יאהבו, ומה יותר טוב לעשות כראש ממשלה, ולבחור את הדרך הפשוטה ביותר והנוחה כל הזמן... שיפתחו את הראש שלהם, הפוליטיקאים הנכבדים. אינני מאשימה אותם בדבר, באמת שלא, אבל אולי יש משהו שאנחנו האזרחים הפשוטים יכולים ללמד אותם, אולי, דבר קטן... מדובר כאן על אנושות. גלעד שליט, לפני שהיה חייל, לפני שהיה חטוף, לפני שכל פעם ששמענו את שמו הבעתנו השתנתה להבעה דואגת, כואבת, מזדהה... לפני הכל, הוא היה ויהיה וגם עכשיו, הוא אדם. רגישות. זאת המילה. הם מפחדים לשקוע לעומק הדבר, כי הוא רגיש מידיי, כי הוא כואב מידיי, כי שתי האפשרויות הן הרי כואבות למדיי. אבל אני לא מבינה, למה במלחמה אין מקום לרגישות? הוא בסך הכל ילד... בן כמה הוא היום? 22? בערך? הוא נחטף כשהוא היה בן 19... רק ארבע שנים יותר מבוגר ממני... הוא ילד שכלוא בין שונאינו, בין אותם רוצחים אכזריים בדיוק, שאנו מפחדים לשחרר... ואכן אני מבינה את הפחד ואת הכאב, אבל... יש בעיה, אין דרך לברוח. צריך לשבת ולחשוב. ולא, לא לשים את הרגשות בצד. לשבת ליד ולצד הכאב, להרגיש אותו עד הסוף, ולחשוב. לא לברוח, להגיד:"זהו מחיר כבד מידיי", ולעזוב את זה בצד... המצב לא משתפר. ה"מחיר" לא יורד. וגלעד עדיין שם. זה כמעט בלתי אפשרי לדמיין את עצמך, שם, בתור גלעד... כאילו הסבל מוריד מהאנושיות שבנו. אסור לנו לשכוח. זה יכל להיות כל אחד מאיתנו, וגם בנו של ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. אני לא באתי לכאן כדי לתקוף את המדינה, לקלל מישהו, להביע שנאה או משהו... ספגתי די הרבה זמן את הטילים של החמאס, אבל לא, אני לא שונאת אף אחד. זה נראה לי בזבוז זמן אחד גדול לחשוב כל חייך כמה אתה שונא, וכמה נורא, וכמה זוועה... יש דברים אחרים, יש דרכים אחרות ... צריך לחזור לבסיס. כולנו בני אדם. נולדנו שווים. כולנו מרגישים כאב אם דוקרים אותנו, כולנו יודעים לאהוב... הרגישות היא הדבר שמאחד את כולנו. ואסור לנו לתת לפוליטיקה, ולמושגים גדולים ומפחידים לעצור אותנו מלהיות אנושיים ולפעול מתוך האינטרס הזה. אולי אני לא יודעת על מה אני מדברת בכלל, בסדר, יכול להיות, אבל זה מה שאני מרגישה. גלעד... אם אין מוצא, עלינו להמציא אותו בעצמנו. איכשהו. גם בדרכים מכועורות ולא ברורות. גם משהו שכל העולם יהיה נגדנו. משהו שינגוד את ה"מוסר" שגם ככה שנוי במחלוקות רבות כל כך, האנושיות צריכה לגבור על המוסר. אנושיות לא מתוך אינטרסים אישיים ואנוכיים, אבל אנושיות מתוך איחוד ורגש. כולנו נולדנו לחופש. זה די טיפשי לדבר על זכויות שאנחנו זכאים להם, כי למרות שנראות לנו כל כך ברורות מאליו, היו תקופות שבהן לא היינו יותר ממספר. אל תתנו לכאב להפחיד או להרתיע אתכם. מותר לבכות, מותר אפילו להשתגע... אבל בבקשה, עכשיו, כשסוף סוף יש לנו מדינה, בואו נראה לעולם מה זה להיות יהודים וישראלים במאה ה-21. גלעד... ושוב, אני מוצאת את עצמי נלחמת בכאב, ומתפללת... ולא מבינה איך יכולתי להיות כל כך שמחה ברגע ההוא וברגע הזה... אבל ככה זה. החיים יפים, אבל קצת מבלבלים. אסור לוותר. נקודה. גלעד... מי ייתן ותחזור הבייתה בקרוב, ואיכשהו, למרות שבטוח לא תתצטרך את זה, הייתי רוצה לשלוח לך חיבוק... (פוסט שכתבתי באתר צבא החברים)
במקום לחשוב כל הזמן איך ישראל תיראה לעולם, ומה האמריקאים יאהבו ומה הם לא יאהבו, ומה יותר טוב לעשות כראש ממשלה, ולבחור את הדרך הפשוטה ביותר והנוחה כל הזמן... שיפתחו את הראש שלהם, הפוליטיקאים הנכבדים. אינני מאשימה אותם בדבר, באמת שלא, אבל אולי יש משהו שאנחנו האזרחים הפשוטים יכולים ללמד אותם, אולי, דבר קטן... מדובר כאן על אנושות. גלעד שליט, לפני שהיה חייל, לפני שהיה חטוף, לפני שכל פעם ששמענו את שמו הבעתנו השתנתה להבעה דואגת, כואבת, מזדהה... לפני הכל, הוא היה ויהיה וגם עכשיו, הוא אדם. רגישות. זאת המילה. הם מפחדים לשקוע לעומק הדבר, כי הוא רגיש מידיי, כי הוא כואב מידיי, כי שתי האפשרויות הן הרי כואבות למדיי. אבל אני לא מבינה, למה במלחמה אין מקום לרגישות? הוא בסך הכל ילד... בן כמה הוא היום? 22? בערך? הוא נחטף כשהוא היה בן 19... רק ארבע שנים יותר מבוגר ממני... הוא ילד שכלוא בין שונאינו, בין אותם רוצחים אכזריים בדיוק, שאנו מפחדים לשחרר... ואכן אני מבינה את הפחד ואת הכאב, אבל... יש בעיה, אין דרך לברוח. צריך לשבת ולחשוב. ולא, לא לשים את הרגשות בצד. לשבת ליד ולצד הכאב, להרגיש אותו עד הסוף, ולחשוב. לא לברוח, להגיד:"זהו מחיר כבד מידיי", ולעזוב את זה בצד... המצב לא משתפר. ה"מחיר" לא יורד. וגלעד עדיין שם. זה כמעט בלתי אפשרי לדמיין את עצמך, שם, בתור גלעד... כאילו הסבל מוריד מהאנושיות שבנו. אסור לנו לשכוח. זה יכל להיות כל אחד מאיתנו, וגם בנו של ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. אני לא באתי לכאן כדי לתקוף את המדינה, לקלל מישהו, להביע שנאה או משהו... ספגתי די הרבה זמן את הטילים של החמאס, אבל לא, אני לא שונאת אף אחד. זה נראה לי בזבוז זמן אחד גדול לחשוב כל חייך כמה אתה שונא, וכמה נורא, וכמה זוועה... יש דברים אחרים, יש דרכים אחרות ... צריך לחזור לבסיס. כולנו בני אדם. נולדנו שווים. כולנו מרגישים כאב אם דוקרים אותנו, כולנו יודעים לאהוב... הרגישות היא הדבר שמאחד את כולנו. ואסור לנו לתת לפוליטיקה, ולמושגים גדולים ומפחידים לעצור אותנו מלהיות אנושיים ולפעול מתוך האינטרס הזה. אולי אני לא יודעת על מה אני מדברת בכלל, בסדר, יכול להיות, אבל זה מה שאני מרגישה. גלעד... אם אין מוצא, עלינו להמציא אותו בעצמנו. איכשהו. גם בדרכים מכועורות ולא ברורות. גם משהו שכל העולם יהיה נגדנו. משהו שינגוד את ה"מוסר" שגם ככה שנוי במחלוקות רבות כל כך, האנושיות צריכה לגבור על המוסר. אנושיות לא מתוך אינטרסים אישיים ואנוכיים, אבל אנושיות מתוך איחוד ורגש. כולנו נולדנו לחופש. זה די טיפשי לדבר על זכויות שאנחנו זכאים להם, כי למרות שנראות לנו כל כך ברורות מאליו, היו תקופות שבהן לא היינו יותר ממספר. אל תתנו לכאב להפחיד או להרתיע אתכם. מותר לבכות, מותר אפילו להשתגע... אבל בבקשה, עכשיו, כשסוף סוף יש לנו מדינה, בואו נראה לעולם מה זה להיות יהודים וישראלים במאה ה-21. גלעד... ושוב, אני מוצאת את עצמי נלחמת בכאב, ומתפללת... ולא מבינה איך יכולתי להיות כל כך שמחה ברגע ההוא וברגע הזה... אבל ככה זה. החיים יפים, אבל קצת מבלבלים. אסור לוותר. נקודה. גלעד... מי ייתן ותחזור הבייתה בקרוב, ואיכשהו, למרות שבטוח לא תתצטרך את זה, הייתי רוצה לשלוח לך חיבוק... (פוסט שכתבתי באתר צבא החברים)