במחנה הפליטים, לזיכרם ../images/Emo16.gif
שלשום נהרגו 6 לוחמים מפלח"ן גיבעתי, מטען של 100 ק"ג תחת הנגמ"ש, כטונה חומר נפץ תיקני בתוכו, צמוד לגופותיהם הדרוכים, לצערי לא היה להם סיכוי... חלקי הגופות שלהם התפזרו ברדיוס של 300 מטר, בין הבתים הצפופים של שכונת זייתון בעזה, הם נפלו על המרפסות, על הגגות, בין עצים מפוחמים, בין שברים דוממים. חלקים מהם נפלו גם בידי חיות אדם, אנשים שכאילו לא נבראו בצלם אנוש, אנשים בלי חמלה, בלי רגש, ואני עוד מחמיא להם ...קורא להם אנשים. מתוך שק הם הוציאו ראש, הכניסו יד אדומה לתוך שק השלל, הפכו רגל, ליטפו אצבע, ליקקו את שפתותיהם כשמגרונם בוקע קול צהלה. אללה ואכבר, אלוהים גדול... כל זה מתרחש כששר בכיר בממשלה קורא לצאת משם, להשאיר את חלקי הגופות מאחור, עזובים, שרידים מיטלטלים בתוך שקים, נעים בידיהם של המון משולהב, המון צמא דם, רק לקפל את הזנב ולברוח. הרציונאל הקר גבר על הרגש החם, כאילו שכחנו את אחוות הלוחמים, את הידיעה שכל חייל שיוצא לקרב יודע שיעשו הכל בשבילו, בשביל איבריו, שרידיו. ואני התביישתי שוב פעם בשביל המנהיגים שלנו, אלה שאמורים לשמש לכולנו אות ומופת. הייתי רוצה לספר לכם על תחושות החיילים, לחלוק להם כבוד בכך שאספר מה עבר עליהם, עד לאותו פיצוץ גדול, לספר לאלה שלא היו שם, להגיד להם שהביטחון שהם חשים, שהשקט שלהם הכל כך טרוויאלי בעיניהם, פירושו שיש חיילים, מילואימניקים, סדירים, אנשי צבא הקבע שמסכנים את חייהם כל יום, כל שעה בשביל כולנו. בשביל השקט שלנו. בחומת מגן קיבלתי צו 8, היינו צריכים לכבוש מחנה פליטים מסויים. מכאן אני אספר את הסיפור מנקודת מבט של אותם ששת חיילים (כמובן שאשמיט פרטים שיכולים לפגוע בביטחון שדה), שכן כל מבצע, כל פעילות כזו דומה, הדבר היחיד שלא דומה, אלה שמות הפצועים וההרוגים משני הצדדים... תדריך לפני יציאה: אנחנו נאספים לשיחת תידרוך בה נאמר לנו שיש התראות ל 5 מתאבדים שאמורים לקפוץ על הכלים, 2 מכוניות תופת, מערבל בטון ממלוכד, אנחנו צפויים להיתקל בחמושים עם מקלעים וטילי RPG, מטענים על הדרך, ממולכדים, יש לשים לב היכן שהולכים ולדווח לכוח על כל דבר חשוד.אנחנו ניכנס מכאן, רכובים, הכוח הזה מכאן, הכוח ההוא משם, הכוח הזה ברתק אם כלי ניפגע חייבים להמשיך קדימה, אסור להיעצר בשום פנים ואופן! בשעה 1:00 בלילה: הקמנו מדורה קטנה, כולנו מסביבה, אפודים עלינו, משחירים את פנינו עם פחמים שליד המדורה, מספרים בדיחות לא מצחיקות שמשום מה מצחיקות אותנו, חיילים מכל שכבות האוכלוסייה, מעורבבים, נוגעים כתף אל כתף, יודעים שהם לא יופקרו, שאם הם ייפצעו, הם יאספו לנגמ"ש הפינוי, יודעים שאם הם יהרגו הם ילוו לקבורה על ידי החברים שלהם, יודעים שאם הם יתפזרו הם יאספו חלק לחלק, תחת אש, בידי החברים שלהם, אתה יכול לחוש באהבה לאחים האלה, אתה חש באחוות לוחמים. שעה 02:00, קבלת הפקודה לנוע: "יאללה לעלות על הכלים, יוצאים לדרך" אז אתה את דפיקות הלב מואצות, פחד משתלט עליך, אתה חש גאווה והתרוממות רוח על זה שאתה במו ידיך הולך לכתוב את דפי ההסטוריה של העם היהודי, אתה מאמץ חזק יותר את הרובה אלייך, יודע מה אתה אמור לעשות בכל רגע, מה הפקודות, תוהה מה מחכה לך שם. נכנסים לנגמ"ש, אותו כלי מגושם שרק לפני כמה שעות טובות עטפת אותו בשקי חול, ניסית להשוות לו מראה ממוגן יותר, דלת הלוחמים מורדת (דלת אחורית שדרכה נכנסים הלוחמים לנגמ"ש) אדי הבנזין נכנסים לך לאף, אתה מתיישב בתוך הקופסה הקרה הזו, צפוף מאוד, אתה מתיישב על ספסל ירקרק, קטן, כשעלייך האפוד, הנשק בין רגלייך, מחפש תנוחה טובה יותר לרגליים, מסתכל לשמיים דרך פתח המפקד רואה אותו נכנס פנימה סוגר את הפתח עליו, רואה את אחרון הכוכבים נעלם. דלת הלוחמים נסגרת בצורה הידראולית על ידי הנהג, זהו! שקט, דממה, רק מכשיר הקשר נדלק מידי פעם, מלווה בבליל פקודות, נותן לך מושג קלוש היכן אתה נמצא, לאן פניך מועדות. אור קלוש, אדמדמם, בוקע בתוך הנגמ"ש, אתה מתחיל לזוז בתוכו באי נוחות, ברגליים מתחילות להירדם, התחת מתחיל לכאוב. השעה 03:00, נכנסים לתוך קן הצרעות: אנחנו חלק מ כ 40 כלים משוריינים מובלים על ידי הדובי. הדובי בשמו ההיתולי זה טרקטור ממוגן ביותר מסוג D-9, הוא פשוט גדול, משוריין, תפקידו מאוד פשוט. להוביל את הכוח, לעלות על המטענים, המוקשים, על מכוניות חשודות כמכוניות תופת הנמצאות בצידי הדרך, הוא העמוד לפני המחנה. אתה שומע את ההתפוצציות העמומות מתוך הנגמ"ש, שומע את הכדורים שורקים, מתפלל שהם לא יחדרו את מעטה השריון של הנגמ"ש, שומע את דיווחי הטנקים על זיהוי חמושים ופתיחה באש עליהם, שומע את מפקד הכוח מזניק מסוקים למקומות חשודים. אתה מסתכל על הפנים העייפות של החברים שלך, רואה מעטה של קשיחות, מבט של מין אדישות כזו יודע בתוך תוכך שבפנים, עמוק בתוכם, הלב דופק, הפעימות מואצות, האנדנלין גועש, יודע שהם מפחדים כמוך, רואה שהם מסתירים זאת, בולעים את פחד מהבלתי נודע, הם לוחמים! הכי מפחיד בדרך זה המטענים הממלוכדים המופעלים ידנית, כמו המטען שקיפד את חייהם הצעירים, הדובי גם אם יעבור עליהם לא יפעיל אותם, הם חבויים על הציר, בצידו, תחת האדמה המטוייחת שראתה כל כך הרבה, אל אותו מטען מחובר חוט, חוט תמים למראה שבסופו יש מחבל, פלסתינאי שלוחם את מלחמת הקודש שלו לשיחרור אדמתו, מאיתנו. מחכה לחיילים בתוך קופסת הפח הנוסעת. [ בתוך תוכי אני יודע שהייתי נוהג כמוהו, מגן על הבית שלי, מחכה לשיריון האוייב, לוחם על הבית שלו, אני תמיד אומר שכדי להבין את האדם אתה חייב להיכנס לנעליים שלו. אבל בניגוד אליו אני רוצה לחיות בשכנות, בשלום, בביטחון, רוצה לחלק את המדינה לשניים, רוצה לראות את התגשמות החלום, המשפט "וגר זאב עם כבש" בניגוד אליו אני לא רוצה לזרוק לים, להשמיד, לגור בבית שלו, לקחת את רכושו. בניגוד אליו אני אקבור את אלה שנפלו בלחימה מולי, בכבוד, בלי לשחק כדורגל עם האיברים שלהם. בזה סוד כוחנו, עם היושר הפנימי שלנו, עם ההומניות שבנו, ננצח...] אני אסיים את הסיפור כאן, כי ניסיוני מגיע עד כאן, עד לאותו פיצוץ אדיר שפירק את הנגמ"ש עם ששת החיילים ששמעו את הפיצוץ, ולרגע קל חשו גם את הכאב... ליבי עם המשפחות , מי ייתן והן לא יידעו עוד צער. תהה נשמתם צרורה בצרור החיים
שלשום נהרגו 6 לוחמים מפלח"ן גיבעתי, מטען של 100 ק"ג תחת הנגמ"ש, כטונה חומר נפץ תיקני בתוכו, צמוד לגופותיהם הדרוכים, לצערי לא היה להם סיכוי... חלקי הגופות שלהם התפזרו ברדיוס של 300 מטר, בין הבתים הצפופים של שכונת זייתון בעזה, הם נפלו על המרפסות, על הגגות, בין עצים מפוחמים, בין שברים דוממים. חלקים מהם נפלו גם בידי חיות אדם, אנשים שכאילו לא נבראו בצלם אנוש, אנשים בלי חמלה, בלי רגש, ואני עוד מחמיא להם ...קורא להם אנשים. מתוך שק הם הוציאו ראש, הכניסו יד אדומה לתוך שק השלל, הפכו רגל, ליטפו אצבע, ליקקו את שפתותיהם כשמגרונם בוקע קול צהלה. אללה ואכבר, אלוהים גדול... כל זה מתרחש כששר בכיר בממשלה קורא לצאת משם, להשאיר את חלקי הגופות מאחור, עזובים, שרידים מיטלטלים בתוך שקים, נעים בידיהם של המון משולהב, המון צמא דם, רק לקפל את הזנב ולברוח. הרציונאל הקר גבר על הרגש החם, כאילו שכחנו את אחוות הלוחמים, את הידיעה שכל חייל שיוצא לקרב יודע שיעשו הכל בשבילו, בשביל איבריו, שרידיו. ואני התביישתי שוב פעם בשביל המנהיגים שלנו, אלה שאמורים לשמש לכולנו אות ומופת. הייתי רוצה לספר לכם על תחושות החיילים, לחלוק להם כבוד בכך שאספר מה עבר עליהם, עד לאותו פיצוץ גדול, לספר לאלה שלא היו שם, להגיד להם שהביטחון שהם חשים, שהשקט שלהם הכל כך טרוויאלי בעיניהם, פירושו שיש חיילים, מילואימניקים, סדירים, אנשי צבא הקבע שמסכנים את חייהם כל יום, כל שעה בשביל כולנו. בשביל השקט שלנו. בחומת מגן קיבלתי צו 8, היינו צריכים לכבוש מחנה פליטים מסויים. מכאן אני אספר את הסיפור מנקודת מבט של אותם ששת חיילים (כמובן שאשמיט פרטים שיכולים לפגוע בביטחון שדה), שכן כל מבצע, כל פעילות כזו דומה, הדבר היחיד שלא דומה, אלה שמות הפצועים וההרוגים משני הצדדים... תדריך לפני יציאה: אנחנו נאספים לשיחת תידרוך בה נאמר לנו שיש התראות ל 5 מתאבדים שאמורים לקפוץ על הכלים, 2 מכוניות תופת, מערבל בטון ממלוכד, אנחנו צפויים להיתקל בחמושים עם מקלעים וטילי RPG, מטענים על הדרך, ממולכדים, יש לשים לב היכן שהולכים ולדווח לכוח על כל דבר חשוד.אנחנו ניכנס מכאן, רכובים, הכוח הזה מכאן, הכוח ההוא משם, הכוח הזה ברתק אם כלי ניפגע חייבים להמשיך קדימה, אסור להיעצר בשום פנים ואופן! בשעה 1:00 בלילה: הקמנו מדורה קטנה, כולנו מסביבה, אפודים עלינו, משחירים את פנינו עם פחמים שליד המדורה, מספרים בדיחות לא מצחיקות שמשום מה מצחיקות אותנו, חיילים מכל שכבות האוכלוסייה, מעורבבים, נוגעים כתף אל כתף, יודעים שהם לא יופקרו, שאם הם ייפצעו, הם יאספו לנגמ"ש הפינוי, יודעים שאם הם יהרגו הם ילוו לקבורה על ידי החברים שלהם, יודעים שאם הם יתפזרו הם יאספו חלק לחלק, תחת אש, בידי החברים שלהם, אתה יכול לחוש באהבה לאחים האלה, אתה חש באחוות לוחמים. שעה 02:00, קבלת הפקודה לנוע: "יאללה לעלות על הכלים, יוצאים לדרך" אז אתה את דפיקות הלב מואצות, פחד משתלט עליך, אתה חש גאווה והתרוממות רוח על זה שאתה במו ידיך הולך לכתוב את דפי ההסטוריה של העם היהודי, אתה מאמץ חזק יותר את הרובה אלייך, יודע מה אתה אמור לעשות בכל רגע, מה הפקודות, תוהה מה מחכה לך שם. נכנסים לנגמ"ש, אותו כלי מגושם שרק לפני כמה שעות טובות עטפת אותו בשקי חול, ניסית להשוות לו מראה ממוגן יותר, דלת הלוחמים מורדת (דלת אחורית שדרכה נכנסים הלוחמים לנגמ"ש) אדי הבנזין נכנסים לך לאף, אתה מתיישב בתוך הקופסה הקרה הזו, צפוף מאוד, אתה מתיישב על ספסל ירקרק, קטן, כשעלייך האפוד, הנשק בין רגלייך, מחפש תנוחה טובה יותר לרגליים, מסתכל לשמיים דרך פתח המפקד רואה אותו נכנס פנימה סוגר את הפתח עליו, רואה את אחרון הכוכבים נעלם. דלת הלוחמים נסגרת בצורה הידראולית על ידי הנהג, זהו! שקט, דממה, רק מכשיר הקשר נדלק מידי פעם, מלווה בבליל פקודות, נותן לך מושג קלוש היכן אתה נמצא, לאן פניך מועדות. אור קלוש, אדמדמם, בוקע בתוך הנגמ"ש, אתה מתחיל לזוז בתוכו באי נוחות, ברגליים מתחילות להירדם, התחת מתחיל לכאוב. השעה 03:00, נכנסים לתוך קן הצרעות: אנחנו חלק מ כ 40 כלים משוריינים מובלים על ידי הדובי. הדובי בשמו ההיתולי זה טרקטור ממוגן ביותר מסוג D-9, הוא פשוט גדול, משוריין, תפקידו מאוד פשוט. להוביל את הכוח, לעלות על המטענים, המוקשים, על מכוניות חשודות כמכוניות תופת הנמצאות בצידי הדרך, הוא העמוד לפני המחנה. אתה שומע את ההתפוצציות העמומות מתוך הנגמ"ש, שומע את הכדורים שורקים, מתפלל שהם לא יחדרו את מעטה השריון של הנגמ"ש, שומע את דיווחי הטנקים על זיהוי חמושים ופתיחה באש עליהם, שומע את מפקד הכוח מזניק מסוקים למקומות חשודים. אתה מסתכל על הפנים העייפות של החברים שלך, רואה מעטה של קשיחות, מבט של מין אדישות כזו יודע בתוך תוכך שבפנים, עמוק בתוכם, הלב דופק, הפעימות מואצות, האנדנלין גועש, יודע שהם מפחדים כמוך, רואה שהם מסתירים זאת, בולעים את פחד מהבלתי נודע, הם לוחמים! הכי מפחיד בדרך זה המטענים הממלוכדים המופעלים ידנית, כמו המטען שקיפד את חייהם הצעירים, הדובי גם אם יעבור עליהם לא יפעיל אותם, הם חבויים על הציר, בצידו, תחת האדמה המטוייחת שראתה כל כך הרבה, אל אותו מטען מחובר חוט, חוט תמים למראה שבסופו יש מחבל, פלסתינאי שלוחם את מלחמת הקודש שלו לשיחרור אדמתו, מאיתנו. מחכה לחיילים בתוך קופסת הפח הנוסעת. [ בתוך תוכי אני יודע שהייתי נוהג כמוהו, מגן על הבית שלי, מחכה לשיריון האוייב, לוחם על הבית שלו, אני תמיד אומר שכדי להבין את האדם אתה חייב להיכנס לנעליים שלו. אבל בניגוד אליו אני רוצה לחיות בשכנות, בשלום, בביטחון, רוצה לחלק את המדינה לשניים, רוצה לראות את התגשמות החלום, המשפט "וגר זאב עם כבש" בניגוד אליו אני לא רוצה לזרוק לים, להשמיד, לגור בבית שלו, לקחת את רכושו. בניגוד אליו אני אקבור את אלה שנפלו בלחימה מולי, בכבוד, בלי לשחק כדורגל עם האיברים שלהם. בזה סוד כוחנו, עם היושר הפנימי שלנו, עם ההומניות שבנו, ננצח...] אני אסיים את הסיפור כאן, כי ניסיוני מגיע עד כאן, עד לאותו פיצוץ אדיר שפירק את הנגמ"ש עם ששת החיילים ששמעו את הפיצוץ, ולרגע קל חשו גם את הכאב... ליבי עם המשפחות , מי ייתן והן לא יידעו עוד צער. תהה נשמתם צרורה בצרור החיים
