במיוחד לפורום זה - ולמלאכיתוש ../images/Emo189.gif
זה לא קטע שלם, זאת טיוטא ראשונית, שלד של הקטע, עוד יהיה משהו לפני ואחרי. אבל את הקטע עם הפרחים אני כבר הרבה זמן רציתי לכתוב, וגם שיחה עם ילד, אבל לא עלו לי רעיונות לשיחה... תודה לכל חברי הפורום, חזר לי החשק לכתוב שוב
“אל תפריעי לנערה עם הפרחים" תום הסתובבה וראתה ילד קטן, כבן ארבע, לידה. “אתה מכיר אותה" שאלה את הילד. עיניו הגדולות והצלולות הביטו בה בבישנות. “כן" חיוך עלה על פניו "כל יום היא מביאה לי פרח". “אתה מחכה לה פה כל יום?” שאלה בפליאה, הוא הנהן עם הראש “תראי איזה יפה הגינה שלה, יש בה מכל צבעי הקשת" תום הביטה בגינה והבחינה כי צבעי הפרחים הרכיבו קשת קטנה. “והיא לא מפחדת להרוס את הגינה?” שאלה תום את הילד, ורק לאחר ששאלה נזכרה שמדובר בילד בן ארבע. “לא, הטבע נותן כדי שנחלוק" תום לא ידעה כיצד להגיב לדבריו של הילד, הטבע נותן כדי שנחלוק, חשבה לעצמה. “והטבע לעולם לא נגמר, אין לו סוף" הוסיף הילד. “ילד בן כמה אתה?” שאלה בחביבות. “והאם לגיל יש משמעות?” “אממ...” “הגיל הוא רק עוד מחסום בחיים שלך, פעם את קטנה מידי ופעם בוגרת מידי...” “ואיך מנפצים מחסום זה?” “חברי בין התום הילדה לתום הבוגרת, אל תתכחשי לאף אחת מהן" “איך אתה יודע את שמי?” “שתיהן חלק ממך, שתיהן בעצם תום" תום הבינה שהילד לא מתכוון לענות לשאלות הקשורות אליו והמשיכה את השיחה "איך עושים זאת?” “את הפוכה מלייה, את מאוד מודעת, אבל אינך מסכימה לאבד שליטה" “למה שארצה לאבד שליטה?” “איבוד שליטה אין משמעו ליפול לתהום" היא הרגישה את כחול עיניו צף בתוכה. הוא המשיך "איבוד שליטה משמעו לצלול פנימה לתוך הנפש ללא גבולות להיות מי שאת מגלה שאת בפנים.” “אבל אני צוללת פנימה לנפש" “תום, שמת על עצמך הרבה הגנות, כלפי אנשים, דפוסים, אמונות... הבא איתך במגע מרגיש זאת" “אני...” “קבלי את האחר כמו שהוא אל תרגישי כעס ושנאה כלפיו, השנאה כובלת אותך, היא משאירה אותך במקום" “אבל...” “תום, מה את מרגישה כרגע כלפי הנערה עם הפרחים?” “כלפי לייה?” “כן" “שנאה" אמרה ולא האמינה כי המילה יצאה מפיה. “והאם שנאה זו עוזרת לך ללכת בדרך אחרת? או שהיא זו שמשכה אותך לפה?” לייה אספה את חפציה ובידה שני פרחים ורודים. היא קרבה לכיוונים של הילד ותום. “אריאל חמוד שלי, מה שלומך" היא חיבקה את הילד באהבה. “בסדר" חיוך ביישן עלה על פניו תום הביטה באריאל, הילד ניראה לה יותר קטן ממקודם. “חמוד אריאל, רק בן שלוש וכל יום עומד פה ומחכה שנביא לו פרח... הבאתי אחד גם לך" היא הביאה לשניהם את הפרחים הורודים. (על הקטע הזה אני עדיין לא סגורה
“פרח ורוד" הוא צעק בשמחה "אהבה ללא תנאי" “נכון חמוד, צריך לאהוב את כולם ללא תנאי" היא חבקה אותו חזק ולחשה באוזנו "כמו שהאלוהים אוהב ללא תנאי את היצירה שלו" “לייה תודה על הפרח" אמרה תום “אריאל ניקח אותך הביתה?” “תום יכולה לבוא?” “תום יכולה לבוא אם היא רוצה" “אני חושבת שאשאר פה, להביט בגן הקשת" “את יכולה להכנס לגן אבל הזהרי לא לדרוך על הפרחים" “להתראות" צעק הילד תום קרבה לגינה וישבה לצידה, מהרהרת בדברי הילד. “כמה נפלא הוא מוחו של ילד" מלמלה לעצמה. אני יודעת שזה לא ניראה ממש טוב, זה רק דיאלוג... מאוד קשה לי לכתוב על תום, כי אני לא מתחברת אליה, והשילוב של לייה בכתיבה ממש עזר
זה לא קטע שלם, זאת טיוטא ראשונית, שלד של הקטע, עוד יהיה משהו לפני ואחרי. אבל את הקטע עם הפרחים אני כבר הרבה זמן רציתי לכתוב, וגם שיחה עם ילד, אבל לא עלו לי רעיונות לשיחה... תודה לכל חברי הפורום, חזר לי החשק לכתוב שוב
“פרח ורוד" הוא צעק בשמחה "אהבה ללא תנאי" “נכון חמוד, צריך לאהוב את כולם ללא תנאי" היא חבקה אותו חזק ולחשה באוזנו "כמו שהאלוהים אוהב ללא תנאי את היצירה שלו" “לייה תודה על הפרח" אמרה תום “אריאל ניקח אותך הביתה?” “תום יכולה לבוא?” “תום יכולה לבוא אם היא רוצה" “אני חושבת שאשאר פה, להביט בגן הקשת" “את יכולה להכנס לגן אבל הזהרי לא לדרוך על הפרחים" “להתראות" צעק הילד תום קרבה לגינה וישבה לצידה, מהרהרת בדברי הילד. “כמה נפלא הוא מוחו של ילד" מלמלה לעצמה. אני יודעת שזה לא ניראה ממש טוב, זה רק דיאלוג... מאוד קשה לי לכתוב על תום, כי אני לא מתחברת אליה, והשילוב של לייה בכתיבה ממש עזר
