במילה אחת : אוייש !
אמי המסכנה שברה את עצם הירך בשבת. אישפוז, ניתוח, כאבי תופת. יומיים לא הצליחה להבין איפה היא, למה לא יכולה לרדת מהמיטה, איך עושים פיפי וכו' וכו'. נדרשת השגחה 24 שעות ביממה - ממש השגחה צמודה, כי ניסתה להוציא את האינפוזיה, את צינורית החמצן וכו'. אבל הגרוע מכל זה הכאבים. כואבת לה הרגל, כואבות לה השיניים (עברה שלוש עקירות בשבוע שעבר), כואב הצוואר (כנראה מפוזת השכיבה) - כואב כואב כואב. מקבלת כל מיני משכחים, אבל הם מספיקים לזמן קצר. קשה לי לתאר לכם כמה היא אומללה וכמה נכמר הלב לראות אותה. פשוט אין לי מילים לנחם או להרגיע אותה - וגם את עצמי... מחכה לה עוד שיקום ארוך וכואב על מנת "לחזור לעצמה" כדברי הרופא. כאילו דה???.... אבל ברצוני גם לתת כמה "לקחים" מהמקרה: ראש וראשון (כבר הזכרתי במסר קודם) - מנעו כל אפשרות נפילה בבית. שימו מעקה על המיטות, הוליכו אותם בכיסא גלגלים, הלבישו להם מגיני אגן (כמובן - מדובר באלה שיש להם נטיה לנפילות). אימא שלי נפלה המון, וכנראה שהעצם שלה נחבטה כל פעם קצת, נפגעה, נסדקה. בסוף השבר קרה ללא שום נפילה או טראומה - פשוט עייפות החומר. אז כל מי שהחולה שלו נופל לפרקים וקם "כאילו כלום" - אז זהו, שזה כנראה לא "כאילו כלום". מינעו נפילות !!! לקח שני - ברור אבל קשה ליישום: מעבר לבית חולים הוא טראומה נוראה לחולים. הם לא מבינים איפה הם ולמה, ולא מסוגלים לציית להוראות הרופאים (כמו " לא לקום מהמיטה", להיות בצום וכו'). חייבים השגחה צמודה. אל תסמכו על הסגל הרפואי - הם כורעים תחת הנטל. אם המשפחה אינה יכולה להתארגן - שיכרו אנשים בתשלום. (אני רק הלכתי לקנות לעצמי סנדוויץ'. כשחזרתי אימא היתה בעיצומו של נסיון להוציא את צינור האינפוזיה, כי לא הבינה למה קשרו אותה... אם הייתי מאחרת בדקה אחת - היתה מצליחה.) ומילה טובה: מחלקה אורטופדית א' בבי"ח הילל יפה בחדרה - שאפו !!
אמי המסכנה שברה את עצם הירך בשבת. אישפוז, ניתוח, כאבי תופת. יומיים לא הצליחה להבין איפה היא, למה לא יכולה לרדת מהמיטה, איך עושים פיפי וכו' וכו'. נדרשת השגחה 24 שעות ביממה - ממש השגחה צמודה, כי ניסתה להוציא את האינפוזיה, את צינורית החמצן וכו'. אבל הגרוע מכל זה הכאבים. כואבת לה הרגל, כואבות לה השיניים (עברה שלוש עקירות בשבוע שעבר), כואב הצוואר (כנראה מפוזת השכיבה) - כואב כואב כואב. מקבלת כל מיני משכחים, אבל הם מספיקים לזמן קצר. קשה לי לתאר לכם כמה היא אומללה וכמה נכמר הלב לראות אותה. פשוט אין לי מילים לנחם או להרגיע אותה - וגם את עצמי... מחכה לה עוד שיקום ארוך וכואב על מנת "לחזור לעצמה" כדברי הרופא. כאילו דה???.... אבל ברצוני גם לתת כמה "לקחים" מהמקרה: ראש וראשון (כבר הזכרתי במסר קודם) - מנעו כל אפשרות נפילה בבית. שימו מעקה על המיטות, הוליכו אותם בכיסא גלגלים, הלבישו להם מגיני אגן (כמובן - מדובר באלה שיש להם נטיה לנפילות). אימא שלי נפלה המון, וכנראה שהעצם שלה נחבטה כל פעם קצת, נפגעה, נסדקה. בסוף השבר קרה ללא שום נפילה או טראומה - פשוט עייפות החומר. אז כל מי שהחולה שלו נופל לפרקים וקם "כאילו כלום" - אז זהו, שזה כנראה לא "כאילו כלום". מינעו נפילות !!! לקח שני - ברור אבל קשה ליישום: מעבר לבית חולים הוא טראומה נוראה לחולים. הם לא מבינים איפה הם ולמה, ולא מסוגלים לציית להוראות הרופאים (כמו " לא לקום מהמיטה", להיות בצום וכו'). חייבים השגחה צמודה. אל תסמכו על הסגל הרפואי - הם כורעים תחת הנטל. אם המשפחה אינה יכולה להתארגן - שיכרו אנשים בתשלום. (אני רק הלכתי לקנות לעצמי סנדוויץ'. כשחזרתי אימא היתה בעיצומו של נסיון להוציא את צינור האינפוזיה, כי לא הבינה למה קשרו אותה... אם הייתי מאחרת בדקה אחת - היתה מצליחה.) ומילה טובה: מחלקה אורטופדית א' בבי"ח הילל יפה בחדרה - שאפו !!
