זה לא הסוף שרצינו
New member
במקום ילד ראשון קיבלנו לידה שקטה
אחרי טיפולים, התחיל הריון ראשון רצוי ומשמח. היינו לחוצים מכל בדיקה, פחדנו להיקשר ולהתאכזב, ורק אחרי שהשלב "המסוכן" היה מאחורינו - התחלנו לצפות, לתכנן תוכניות ולחכות כבר להיות שלושה...
ואז משום מקום, ירידת מים וסיכון ללידה מוקדמת מידי על כל השלכותיה. אחרי שהשתלטנו על התסכול, הכעס, העצב ותחושת חוסר האונים הנוראית - החלטנו בעצת הרופאים על הפסקת ההריון, שזה השם המכובס לזריקה הנוראית ההיא בבטן שנועדה להפסיק את הדופק של העובר שכל כך חיכינו לו. הוא מצידו לא נשאר חייב, בעט בלי הפסקה והבהיר שהוא חי מתמיד, לפחות עד שהזריקה השפיעה.
עול ההחלטה והביצוע היה קשה כל כך והיה אך ורק עלינו. בדיוק כמו רגשות האשם. עם בטן של חודש שישי, אחרי לילות בלי שינה, תינוק שכבר לא חי בבטן ואינספור דמעות ולב שבור, התחילה הלידה השקטה.
הרבה מחשבות רצו בראש... אולי התאמצתי מידי? אולי לא הייתי צריכה להתווכח עם המנהל? איך הבאתי אותנו למציאות הזאת ולמה זה מגיע לנו בשלב מתקדם כזה או בכלל... הייתי עושה הכל אחרת אם רק הייתי יודעת שזה מה שיקרה.
עכשיו אנחנו אחרי הכל. הגוף עדיין מתאושש ממה שעבר עליו. הרבה חששות שאולי זה יקרה שוב ונסיונות להבין מה אפשר לעשות כדי למנוע את זה בעתיד.
ניראה שבעלי כבר התאושש, אני בחופשת לידה כרגע, מקווה שהרע מאחורינו ומרגישה שגם נפשית אני כבר מפנימה, מתאוששת ורוצה להמשיך הלאה - ובגלל שבתוך כל הכאב שעברנו הייתי בטוחה שההתאוששות תהיה ארוכה עד אינסופית, זה קצת מוזר לי להרגיש פתאום יחסית בסדר, וזה אפילו קצת מלחיץ. מקווה שזו לא הדחקה ושהכל לא יצוף שוב בהמשך ויתפוס אותי לא מוכנה...
והלוואי שאף אחת לא תעבור את זה יותר. זה לא הוגן, זה לא צפוי וזה עצוב כל כך. מייחלת לילד חי ובריא בעתיד הניראה לעין. או ילדה כמובן. העיקר שיהיו בריאים.
אחרי טיפולים, התחיל הריון ראשון רצוי ומשמח. היינו לחוצים מכל בדיקה, פחדנו להיקשר ולהתאכזב, ורק אחרי שהשלב "המסוכן" היה מאחורינו - התחלנו לצפות, לתכנן תוכניות ולחכות כבר להיות שלושה...
ואז משום מקום, ירידת מים וסיכון ללידה מוקדמת מידי על כל השלכותיה. אחרי שהשתלטנו על התסכול, הכעס, העצב ותחושת חוסר האונים הנוראית - החלטנו בעצת הרופאים על הפסקת ההריון, שזה השם המכובס לזריקה הנוראית ההיא בבטן שנועדה להפסיק את הדופק של העובר שכל כך חיכינו לו. הוא מצידו לא נשאר חייב, בעט בלי הפסקה והבהיר שהוא חי מתמיד, לפחות עד שהזריקה השפיעה.
עול ההחלטה והביצוע היה קשה כל כך והיה אך ורק עלינו. בדיוק כמו רגשות האשם. עם בטן של חודש שישי, אחרי לילות בלי שינה, תינוק שכבר לא חי בבטן ואינספור דמעות ולב שבור, התחילה הלידה השקטה.
הרבה מחשבות רצו בראש... אולי התאמצתי מידי? אולי לא הייתי צריכה להתווכח עם המנהל? איך הבאתי אותנו למציאות הזאת ולמה זה מגיע לנו בשלב מתקדם כזה או בכלל... הייתי עושה הכל אחרת אם רק הייתי יודעת שזה מה שיקרה.
עכשיו אנחנו אחרי הכל. הגוף עדיין מתאושש ממה שעבר עליו. הרבה חששות שאולי זה יקרה שוב ונסיונות להבין מה אפשר לעשות כדי למנוע את זה בעתיד.
ניראה שבעלי כבר התאושש, אני בחופשת לידה כרגע, מקווה שהרע מאחורינו ומרגישה שגם נפשית אני כבר מפנימה, מתאוששת ורוצה להמשיך הלאה - ובגלל שבתוך כל הכאב שעברנו הייתי בטוחה שההתאוששות תהיה ארוכה עד אינסופית, זה קצת מוזר לי להרגיש פתאום יחסית בסדר, וזה אפילו קצת מלחיץ. מקווה שזו לא הדחקה ושהכל לא יצוף שוב בהמשך ויתפוס אותי לא מוכנה...
והלוואי שאף אחת לא תעבור את זה יותר. זה לא הוגן, זה לא צפוי וזה עצוב כל כך. מייחלת לילד חי ובריא בעתיד הניראה לעין. או ילדה כמובן. העיקר שיהיו בריאים.
