במקרה הגעתי לכאן
(מענין איך כלום מגיעים לפורומים במקרה...), ורפרפתי קצת על כל מיני הודעות. ראיתי כאן כל מיני הודעות של בני נוער המתארים מצבים בלתי נסבלים ויחסים קשים מאוד עם ההורים, ואני רוצה להגיב על כך. אני עצמי בת 16 ואי אפשר להגיד שיחסיי עם ההורים שלי `סוגים בשושנים` אך הגעתי למסקנות מאוד חשובות בשנה-שנתיים האחרונות. בעבר היו לי ריבים חריפים מאוד עם הוריי וכל כך הרבה דברים הפריעו לי עד שחשבתי שלא אוכל לחיות איתם באותו הביית... ואז בחרתי בתיכון שהוא חצי-פנימיה (לינה פעמים בשבוע) ופתאום הכל השתנה... למרות שזה לא פנימיה מלאה, פתאום מתחילים להתגעגע לבית, ופתאום מעריכים את אמא ואת אבא ואת החום שנראה כל כך טבעי שכאתה חש אותו יומם וליל. ו... התאהבתי בבית מחדש... אז יש לי עדין ריבים ומחלוקות עם ההורים שלי, אבל מצליחים ליישב את זה בדרך זו או אחרת. הם החברים הכי טובים שלי ואני יודעת שתמיד אפשר לחזור אליהם והם תמיד יהיו שם.וזו הרגשה מאוד חשובה. אז אני לא אומרת שצריך ללכת לפנימיה כדי להרגיש את זה, אבל אולי לקחת מן `פסק זמן` ולנסות להבין שבסה``כ ההורים רוצים שיהיה לילד שלהם הכי טוב, גם אם לפעמים קשה להם להבין שהוא כבר לא הילד הקטן של פעם... חבל להוציא כל כך הרבה אנרגיות על ריבים וכעסים . כל כך חבל. ואני לא ממש מסכימה עם כל האנשים שטוענים ש`גיל ההתבגרות הוא הכי יפה, וכל החיים רק רוצים לחזור אליו`. לפי דעתי זה רק משום הנטיה הטבעית של בני האדם להתגעגע למה שבלתי מושג... אני לא חושבת שזה הגיל ``הכי מקסים ונהדר`` ואני לא מבינה איך אפשר בכלל לקבוע דבר כזה בהתחשב בעובדה שבן אדם שואף להתפתח ולהתקדם בחייו... אבל מה שכן - זה גיל שבו הבית והמשפחה יכולים הרבה מאוד לתמוך ולעזור וחבל לפספס את זה.. אז לסיום (וסליחה על האורך...) - קצת יותר סבלנות, לנשום עמוק פה ושם להבליג ולזכור שלא בחרת את ההורים וגם לא תוכל לבחור במשהו אחר, אז נסה למצות את המקסימום האפשרי...
(מענין איך כלום מגיעים לפורומים במקרה...), ורפרפתי קצת על כל מיני הודעות. ראיתי כאן כל מיני הודעות של בני נוער המתארים מצבים בלתי נסבלים ויחסים קשים מאוד עם ההורים, ואני רוצה להגיב על כך. אני עצמי בת 16 ואי אפשר להגיד שיחסיי עם ההורים שלי `סוגים בשושנים` אך הגעתי למסקנות מאוד חשובות בשנה-שנתיים האחרונות. בעבר היו לי ריבים חריפים מאוד עם הוריי וכל כך הרבה דברים הפריעו לי עד שחשבתי שלא אוכל לחיות איתם באותו הביית... ואז בחרתי בתיכון שהוא חצי-פנימיה (לינה פעמים בשבוע) ופתאום הכל השתנה... למרות שזה לא פנימיה מלאה, פתאום מתחילים להתגעגע לבית, ופתאום מעריכים את אמא ואת אבא ואת החום שנראה כל כך טבעי שכאתה חש אותו יומם וליל. ו... התאהבתי בבית מחדש... אז יש לי עדין ריבים ומחלוקות עם ההורים שלי, אבל מצליחים ליישב את זה בדרך זו או אחרת. הם החברים הכי טובים שלי ואני יודעת שתמיד אפשר לחזור אליהם והם תמיד יהיו שם.וזו הרגשה מאוד חשובה. אז אני לא אומרת שצריך ללכת לפנימיה כדי להרגיש את זה, אבל אולי לקחת מן `פסק זמן` ולנסות להבין שבסה``כ ההורים רוצים שיהיה לילד שלהם הכי טוב, גם אם לפעמים קשה להם להבין שהוא כבר לא הילד הקטן של פעם... חבל להוציא כל כך הרבה אנרגיות על ריבים וכעסים . כל כך חבל. ואני לא ממש מסכימה עם כל האנשים שטוענים ש`גיל ההתבגרות הוא הכי יפה, וכל החיים רק רוצים לחזור אליו`. לפי דעתי זה רק משום הנטיה הטבעית של בני האדם להתגעגע למה שבלתי מושג... אני לא חושבת שזה הגיל ``הכי מקסים ונהדר`` ואני לא מבינה איך אפשר בכלל לקבוע דבר כזה בהתחשב בעובדה שבן אדם שואף להתפתח ולהתקדם בחייו... אבל מה שכן - זה גיל שבו הבית והמשפחה יכולים הרבה מאוד לתמוך ולעזור וחבל לפספס את זה.. אז לסיום (וסליחה על האורך...) - קצת יותר סבלנות, לנשום עמוק פה ושם להבליג ולזכור שלא בחרת את ההורים וגם לא תוכל לבחור במשהו אחר, אז נסה למצות את המקסימום האפשרי...