במשך כל השבוע שעבר הייתי בקיטנה של
הקיבוץ בו אני גרה (לכן לא כתבתי כל השבוע). זו קיטנה שנוסעים הרחק מהבית למשך שבוע והיא מיועדת לילדים מכיתה ד´ עד י´- הגיל שלי. הילדים מהגיל של נאוה ז"ל גם היו בקיטנה הזאת (כיתה ח´). בקיטנות שעברו בכלל לא חשבתי עליהם כ"הכיתה של נאוה", כי אז, עדיין לא התמודדתי עם האבל שלי ובכלל לא חשבתי על זה. ובקיטנה הזאת כן. והיה לי ממש נורא. לראות אותם מכייפים ונהנים בסירות קיאקים, בלונה פארק, בערב קריוקי וסתם בארוחות. והיא לא הייתה שם. והיא הייתה כל כך חסרה לי. כאב כזה לא חשתי המון זמן. פתאום הציפו אותי רגשות שאף פעם לא היו לי. געגוע בעוצמה שקשה לתאר, פספוס על זה שהיא לא נהנית ומכייפת עם אלו שהיו אמורים להיות החברים לכיתה שלה, ובדידות. היו לי את החברים והחברות שלי לידי, אבל לא רציתי לשתף אותם בהרגשותי, למרות שהם שמו לב שמשהו איתי לא כשורה. הרגשתי שזה יהיה אגואיסטי מצידי לחשוף כאלו עוצמות של כאב בפני מי שלא צריך להיות חשוף אליהם. אז לא שיתפתי. שמרתי את זה לעצמי. אם הייתי בבית, מן הסתם הייתי מספרת לחברתי הטובה, אבל מכיוון שהיינו בקיטנה, לא רציתי להרוס להם את הכיף. לאחת מחברותי לכיתה יש אחות קטנה והפער ביניהם דומה לפער שביני לבין נאוה- פער קטן מאוד. הן ממש חברות טובות. ופעם אחת, במהלך הקיטנה ראיתי את האהבה שהייתה ביניהן, מין אחוות אחיות שכזו, וזה ממש קרע לי את הלב. קינאתי. ידעתי שאסור לי לקנאות אבל לא הצלחתי שלא. רציתי שגם לי תהיה אחות בגילי שאוכל להתייעץ איתה ולקחת ממנה בגדים וסתם להשתטות איתה. ולא הייתה לי. היא נלקחה ממני. איך לפעמים סתם באמצע השגרה נוחתים עלינו בומים כאלו, שפשוט לא יודעים איך להתמודד איתם. אבל תמיד, איכשהו, לא יודעת איך, יוצאים מהבאסה הזאת, וממשיכים הלאה. אני הקמתי את עצמי בכוח. אמרתי שאני חייבת, לפחות למען החבר´ה שלי לצאת מזה. ותודה לאל שיצאתי מזה. ובאמצע הקיטנה אבא שלי בא לבקר. ולא ייכלתי לשתף אותו באיך שאני מרגישה. לא רציתי. פשוט נראה לי שיש לו מספיק כאב משלו והידיעה שגם לי כואב כל כך (למרות שהוא בטוח יודע את זה גם בלי שאני מספרת) תקשה עליו ותכאיב לו המון. מצטערת שההודעה יצאה כל כך מבולבלת. פשוט היו לי יותר מדי מחשבות בראש בבת אחת.
הקיבוץ בו אני גרה (לכן לא כתבתי כל השבוע). זו קיטנה שנוסעים הרחק מהבית למשך שבוע והיא מיועדת לילדים מכיתה ד´ עד י´- הגיל שלי. הילדים מהגיל של נאוה ז"ל גם היו בקיטנה הזאת (כיתה ח´). בקיטנות שעברו בכלל לא חשבתי עליהם כ"הכיתה של נאוה", כי אז, עדיין לא התמודדתי עם האבל שלי ובכלל לא חשבתי על זה. ובקיטנה הזאת כן. והיה לי ממש נורא. לראות אותם מכייפים ונהנים בסירות קיאקים, בלונה פארק, בערב קריוקי וסתם בארוחות. והיא לא הייתה שם. והיא הייתה כל כך חסרה לי. כאב כזה לא חשתי המון זמן. פתאום הציפו אותי רגשות שאף פעם לא היו לי. געגוע בעוצמה שקשה לתאר, פספוס על זה שהיא לא נהנית ומכייפת עם אלו שהיו אמורים להיות החברים לכיתה שלה, ובדידות. היו לי את החברים והחברות שלי לידי, אבל לא רציתי לשתף אותם בהרגשותי, למרות שהם שמו לב שמשהו איתי לא כשורה. הרגשתי שזה יהיה אגואיסטי מצידי לחשוף כאלו עוצמות של כאב בפני מי שלא צריך להיות חשוף אליהם. אז לא שיתפתי. שמרתי את זה לעצמי. אם הייתי בבית, מן הסתם הייתי מספרת לחברתי הטובה, אבל מכיוון שהיינו בקיטנה, לא רציתי להרוס להם את הכיף. לאחת מחברותי לכיתה יש אחות קטנה והפער ביניהם דומה לפער שביני לבין נאוה- פער קטן מאוד. הן ממש חברות טובות. ופעם אחת, במהלך הקיטנה ראיתי את האהבה שהייתה ביניהן, מין אחוות אחיות שכזו, וזה ממש קרע לי את הלב. קינאתי. ידעתי שאסור לי לקנאות אבל לא הצלחתי שלא. רציתי שגם לי תהיה אחות בגילי שאוכל להתייעץ איתה ולקחת ממנה בגדים וסתם להשתטות איתה. ולא הייתה לי. היא נלקחה ממני. איך לפעמים סתם באמצע השגרה נוחתים עלינו בומים כאלו, שפשוט לא יודעים איך להתמודד איתם. אבל תמיד, איכשהו, לא יודעת איך, יוצאים מהבאסה הזאת, וממשיכים הלאה. אני הקמתי את עצמי בכוח. אמרתי שאני חייבת, לפחות למען החבר´ה שלי לצאת מזה. ותודה לאל שיצאתי מזה. ובאמצע הקיטנה אבא שלי בא לבקר. ולא ייכלתי לשתף אותו באיך שאני מרגישה. לא רציתי. פשוט נראה לי שיש לו מספיק כאב משלו והידיעה שגם לי כואב כל כך (למרות שהוא בטוח יודע את זה גם בלי שאני מספרת) תקשה עליו ותכאיב לו המון. מצטערת שההודעה יצאה כל כך מבולבלת. פשוט היו לי יותר מדי מחשבות בראש בבת אחת.