"בן אדם כעץ שתול על מים"
אתמול הייתה הפעם הראשונה שהגבתי בפורום. במהלך תקופה ארוכה עקבתי אחר הנעשה באתר הבנים, באתר מטה החברים, בפורום זה ובדיונים שנערכו בו. כעת, כשעה לאחר הלווייתו של אלדד רגב, עייני עוד דומעות, לבי כאוב ובטני מתהפכת. תמונותיהן של אודי ואלדד רצות בראשי ובמקביל תמונותיהן של בני המשפחות ששכלו את יקיריהן. מבט ההורים, האחים, האישה, הקרובים והחיילים הנושאים את ארונותיהם לא יוצאים מראשי. אודי ואלדד, שליווינו אותם במהלך שנתיים ארוכות שסופן לא נראה, וכשהגיע התבשר כרע ומר. במהלך השנתיים חשבתי על דברים רבים לומר להם, לקרנית, למיקי, שלמה, אייל, עופר, בני, צבי ולשאר בני המשפחה. אנשים אצילים הם. חזקים. לוחמים. מאמינים במטרתם. מילים רבות יש לי לומר לקרנית, שלא יאמרו. במהלך השנתיים כ"כ רציתי לעשות משהו, לפעול, לצעוק, להרים ערבי הזדהות ותמיכה אך אף לא אחד מהם יצא לפועל מסיבות שונות. אולי אם לא הייתי בת עשרה, היה מתאפשר לי יותר. הבנתי שיש דברים שהם לא נתונים להחלטתי, אז פניתי לפעולות אחרות: כתבות, הודעות בפורומים על הנעשה שאולי אם לי לא מתאפשר להגיע אולי לאדם אחר כן. משפחות גולדווסר ורגב הפכו לחלק מחיינו מיום השנים עשר ביולי 2006. מאותו בוקר שמתוך חלום מתוק הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי תמונות חוזרות ונשנות על המתרחש בגבול הצפון. באותו החופש, מספר ימים קודם לכן, בדרכי לאילת, נלקח בשבי רב"ט גלעד שליט. החופש הגדול הזה הפך לסיוט. "החופש של המלחמה". אין לי תיאור במילים להעביר את הרגשת הדאגה לחיילים שמצבם לא נודע ולאלה הנמצאים בשדה הקרב. כאבי הוא גדול. אבדנו שני אנשים יקרים. וכעת נותרה משימה נוספת, להשיב את גלעד הביתה. אודי ואלדד, מלים רבות ארצה לומר אך אין לי את הזכות וגם אם ארצה לומר, אינן יוצאות מפי. עכשיו אנו יודעים שאתם עוטפים את כולנו בכנפי מלאכים. בוודאי הצטרפתם לאותם מלאכים שעוזרים עכשיו במרומים לשמור על הכל. לדאוג שהכל יהיה במקום ושיקרה מה שצריך לקרות. חיילים, לובשי ירוק וחושבי כומתה, צועדים בצעדים איטיים ועיניהן מבריקות מעצב. שני דברים כואבים ביותר היה ניתן לראות: חייל עטוף בדגל ישראל וחייל דומע. תהיה נשמת אודי ואלדד צרורה בצרור החיים.
אתמול הייתה הפעם הראשונה שהגבתי בפורום. במהלך תקופה ארוכה עקבתי אחר הנעשה באתר הבנים, באתר מטה החברים, בפורום זה ובדיונים שנערכו בו. כעת, כשעה לאחר הלווייתו של אלדד רגב, עייני עוד דומעות, לבי כאוב ובטני מתהפכת. תמונותיהן של אודי ואלדד רצות בראשי ובמקביל תמונותיהן של בני המשפחות ששכלו את יקיריהן. מבט ההורים, האחים, האישה, הקרובים והחיילים הנושאים את ארונותיהם לא יוצאים מראשי. אודי ואלדד, שליווינו אותם במהלך שנתיים ארוכות שסופן לא נראה, וכשהגיע התבשר כרע ומר. במהלך השנתיים חשבתי על דברים רבים לומר להם, לקרנית, למיקי, שלמה, אייל, עופר, בני, צבי ולשאר בני המשפחה. אנשים אצילים הם. חזקים. לוחמים. מאמינים במטרתם. מילים רבות יש לי לומר לקרנית, שלא יאמרו. במהלך השנתיים כ"כ רציתי לעשות משהו, לפעול, לצעוק, להרים ערבי הזדהות ותמיכה אך אף לא אחד מהם יצא לפועל מסיבות שונות. אולי אם לא הייתי בת עשרה, היה מתאפשר לי יותר. הבנתי שיש דברים שהם לא נתונים להחלטתי, אז פניתי לפעולות אחרות: כתבות, הודעות בפורומים על הנעשה שאולי אם לי לא מתאפשר להגיע אולי לאדם אחר כן. משפחות גולדווסר ורגב הפכו לחלק מחיינו מיום השנים עשר ביולי 2006. מאותו בוקר שמתוך חלום מתוק הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי תמונות חוזרות ונשנות על המתרחש בגבול הצפון. באותו החופש, מספר ימים קודם לכן, בדרכי לאילת, נלקח בשבי רב"ט גלעד שליט. החופש הגדול הזה הפך לסיוט. "החופש של המלחמה". אין לי תיאור במילים להעביר את הרגשת הדאגה לחיילים שמצבם לא נודע ולאלה הנמצאים בשדה הקרב. כאבי הוא גדול. אבדנו שני אנשים יקרים. וכעת נותרה משימה נוספת, להשיב את גלעד הביתה. אודי ואלדד, מלים רבות ארצה לומר אך אין לי את הזכות וגם אם ארצה לומר, אינן יוצאות מפי. עכשיו אנו יודעים שאתם עוטפים את כולנו בכנפי מלאכים. בוודאי הצטרפתם לאותם מלאכים שעוזרים עכשיו במרומים לשמור על הכל. לדאוג שהכל יהיה במקום ושיקרה מה שצריך לקרות. חיילים, לובשי ירוק וחושבי כומתה, צועדים בצעדים איטיים ועיניהן מבריקות מעצב. שני דברים כואבים ביותר היה ניתן לראות: חייל עטוף בדגל ישראל וחייל דומע. תהיה נשמת אודי ואלדד צרורה בצרור החיים.