מותר להצטרף?
אם כן - אז הנה תשובה של בן יחיד (רק חבל שהשרשור הזה כבר לא קופץ): בשבילי אף פעם לא היה לזה שום יתרון. מיד כשהכרתי עוד ילדים כשהייתי קטן (בהתחלה ילדים של השכנים, ואח"כ ילדים בגן וכו') מיד הבנתי שמשהו איתי יוצא דופן. לכולם היו אחים ולי לא. מספיק לדעת את זה כדי להבין שמשהו חסר לך, וזה עוד בלי להבין את ההשלכות האמיתיות לעתיד של להיות בן יחיד. בשביל ילד קטן, מספיק שהוא רואה שלאחרים יש משהו שאין לו כדי להפוך לקנאי. לא צריך יותר מזה. להיות בן יחיד זה אומר לגדול בלי לדעת איך באמת להשתלב בחברת ילדים. בבית אתה מתחכך רק בהורים שלך, אלה שנמצאים מעליך, ולא בכאלה שנמצאים בסטטוס שווה איתך, או לפחות כאלה שיש לך איתם אותה שפה. לא יעזור כמה שההורים יהיו טובים, תמיד יהיה ניכור בינם לבין הילד. אתה גדל לבד, מתרגל לזה שכילד אתה לבד, ואז פתאום אתה נזרק לקבוצה ענקית של עוד ילדים. גן ילדים, ואח"כ בית-ספר. לך תבין מה לעשות עם עצמך שם. כולם כבר יודעים איך למצוא את עצמך בין עוד ילדים ואתה לא. ועד שאתה לומד איך להסתדר עם עוד ילדים, זה כבר מאוחר. כבר צברת מוניטין של מישהו יוצא דופן. נכון, לפעמים כשבאה איזו דודה ומביאה שוקולד, אז אתה לא צריך להתחלק בזה עם אף אחד. איזה כיף. תגידו בעצמכם אם זה שווה הכל. אבל האמת - יש יתרון אחד רציני לכל התיק הזה - בצבא אתה לא חייב להתגייס לקרבי או לשרת בשטחים. ואני באמת לא הייתי בכלל בעניין של קרבי (בניגוד להרבה בנים בכיתה שלי, אגב) וסוף סוף מצאתי יתרון אחד ללהיות בן יחיד. היתרון היחיד. לילדים שלי יהיו אחים, זה בטוח. אבל לא יותר מדי - בכל זאת אסור להגזים גם לקיצוניות השניה. דודים, בכל אופן, יהיו להם רק מצד אחד. אבל איך אני אסביר להם למה? יותר חשוב - איך אני אפתור בעיות שיהיו ביניהם, בעיות כאלה שיש בין אחים?
ולבכורים שביננו- איך הרגשתם עד שהאח/ות הבאים נולדו
